Author Archive

כולם רוקדים עכשיו: הקאמבק של הסווינג. חלק 2

Written by דפנה בן יהושע. Posted in חי בלינדי לנד

בפוסט הקודם סיפרתי על הקבוצה השבדית שתרמה להחייאתו של ריקוד הסווינג, אך כאשר מדברים על ה-"Swing Revival" אי אפשר שלא להזכיר שתי קבוצות נוספות: הקבוצה הבריטית והקבוצה האמריקאית. שתי אלו גם הן התחילו להתעניין, לחקור ולהפיץ את ריקוד הלינדי הופ בשנות השמונים ותרמו תרומה אדירה לכך שהפך שוב לפופולרי לאחר עשורים רבים בהם נשכח מן העין והלב.

"Lindy Hops the Atlantic"*: איך הגיע הלינדי הופ לבריטניה

*שלוש נקודות למזהי הרפרנס!

לואיז "מאמא לו" פרקס.

אחת הדמויות המרכזיות בתחייה הבריטית היתה לואיז "מאמא לו" פרקס (Louise "Mama Lou" Parks). פרקס היתה מארחת במועדון הסאבוי (Savoy Ballroom), המועדון המרכזי בהארלם בו רקדו לינדי הופ בתור הזהב של הריקוד. לאחר שהמועדון נסגר, פרקס נדרה שתמשיך לשמר את המסורת של תחרויות הריקוד של הלינדי הופ ב-Harvest Moon Ball, נשף ריקודים שנתי שנערך במועדונים שונים בהארלם וכלל תחרויות בסוגי ריקוד שונים. הנשף נערך לראשונה ב-1927 והמשיך עד שנות ה-80. פרקס סייעה בשימור הריקוד על ידי כך שלימד צעירים לרקוד ולהופיע, אך היא לא הסתפקה בכך – וניסתה להפיץ את הריקוד למדינות נוספות. כאן נכנסה בריטניה לתמונה. בעקבות היוזמה שלה, השם שלה הפך להיות מוכר באירופה, והיא הצליחה למשוך את תשומת לבה של חברת טלוויזיה בריטית, אשר סייעה להפיק את אחד מהאירועים שלה בהארלם ושידרה אותה בערוץ טלוויזיה בריטי. האירוע כלל מופע לינדי הופ בכיכובה של פרקס, והלהיב את הבריטים עד כדי כך, שפרקס ולהקתה (The Traditional Jazz Dance Company) הגיעו לסיבובי הופעות בלונדון ב-1983 ו-1984 ואף ערכו סדנאות ריקוד בלונדון.

זו היתה הנקודה המכרעת מבחינת הבריטים. באחת מסדנאות הלינדי הופ של פרקס, נפגשו שני אנשים: טרי מונהאן (Terry Monaghan) ו-וורן הייז (Warren Hayes) .  מונהאן היה יליד לונדון, שאהב מוזיקת ג'ז מילדותו ונהג לרקוד במסיבות שערכו הוריו, שהיו חובבי ריקוד בעצמם. בשנות ה-80 הוא החל ללכת לשיעורי ריקוד, ושם נתקל לראשונה בקטע מהסרט "A Day at the Races", קטע ריקוד נודע של לינדי הופ בו מופיעים הלינדי הופרים של ווייטי. את הקטע הראה לו וורן הייז (Warren Hayes), רקדן ומורה לריקוד. בעקבות המפגש ביניהם החליטו להקים להקת לינדי הופ בריטית, ה-Lindy Hop Jivers. בהמשך הלהקה שינתה את שמה והפכה ל-Jiving Lindy Hoppers. משנות ה-80 ואילך חברי הלהקה היוו גורם מפתח בהפצת הריקוד בבריטניה – הם לימדו את הריקוד וערכו הופעות ברחבי הממלכה המאוחדת ואף הופיעו בטלוויזיה.

 

 

טרי מונהאן.

לינדי בריטיש סטייל: ה-Jiving Lindy Hoppers, ועוד על טרי מונהאן

חשוב לציין שהמפגש בין הבריטים למאמא לו פרקס היה רק ההתחלה. העניין של הלהקה בריקוד הוביל אותם אל שם שמי שקרא את הפוסטים הקודמים כבר מכיר – אל מינס. ב-1985 כמה מחברי ה-Jiving Lindy Hoppers נסעו לחפש אותו בניו יורק – אך לרוע המזל הם גילו שהוא מאושפז בבית חולים עקב מחלה (הוא נפטר מאוחר יותר באותה שנה). אך מאמא לו פרקס ידעה להוביל אותם אל רקדנים נוספים – אלפרד "פפסי" בת'ל (Alfred "Pepsi" Bethel), וכמובן גם נורמה מילר ופרנקי מנינג – שלושה רקדנים דגולים שנמנו על קבוצת הלינדי הופרים של ווייטי (Whitey's Lindy Hoppers), להקת הלינדי הופ המרכזית ששלטה בסצינה בהארלם בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת.

 

ה-Jiving Lindy Hoppers.

 

בעקבות הניסיון והידע שצברו, ה-Jiving Lindy Hoppers הפכו אט אט מלהקת חובבים ללהקה מקצועית. עם השנים, מונהאן והייז גייסו דורות נוספים של רקדנים לשורותיהם, והלהקה הופיעה ולימדה ברחבי העולם ואף זכתה בפרסים. דמות מרכזית נוספת שהצטרפה ל-Jiving Living Hoppers היתה רייאן פרנסואה (Ryan Francois). בשנות ה-90 נחשב פרנסואה לאחד הכשרונות הבולטים בגלגולו המודרני של הריקוד ולימד והופיע ברחבי העולם עם להקתו Zoots and Spangles Authentic Jazz Dance Company. הנה רייאן פרנסואה בקטע מקסים עם הרקדנית ג'ני ת'ומס מ-2011.

טרי מונהאן היה יותר מרקדן. בשנים הבאות הוא חקר את הלינדי הופ ומקורותיו, והפך לסמכות מקצועית בתחום: הוא ייעץ להפקות טלוויזיה וסרטים שעסקו בריקודי ג'ז, הפיק סרטים וארגן שלל אירועים, סדנאות והופעות. אם תרצו, אפשר לכנותו "לנארט ווסטרלונד" (ראו פוסט קודם) הבריטי. מונהאן נפטר מגידול במוח ב-2011 והוא בן 67 בלבד, אך הותיר אחריו מורשת מפוארת ובלתי-נשכחת.

ולקינוח, הנה סרטון של ה-Jiving Lindy Hoppers בפעולה.

לינדי הופ בארצות הברית: חזרתו של ריקוד שנשכח

ארצות הברית היא כידוע מולדת הלינדי הופ – הריקוד נולד בהארלם שבניו יורק. אולם, במשך שלושה עשורים (שנות ה-50 עד שנות ה-80) הריקוד כמעט ונשכח כליל, והיה נדמה שלא יחזור עוד לעולם. אך יד הגורל, שגרמה לו לצוץ בשבדיה ובבריטניה מכל המקומות, גרמה לכך שיצוף ויעלה חזרה גם בארצות הברית. הגורמים המרכזיים לקמבק של הלינדי הופ בארצות הברית בשנות ה-80 היו שני רקדנים – ארין סטיבנס (Erin Stevens) וסטיבן מיטצ'ל (Steven Mitchel).

ארין סטבנס רקדה מילדות. בשנות ה-70 הלכה ללמוד במכללה העירונית של פסדנה בקליפורניה, ושם פגשה את סטיבן מיטצ'ל, מי שיהפוך לימים לפרטנר שלה לריקוד ושותף לדרך. הם התחילו לרקוד ביחד ובהמשך גם ללמד. על אף שבתחילה התמקדו בסגנונות אחרים, שהיו קשורים לסווינג (East Coast Swing ו-West Coast Swing – גלגולים מודרניים יותר של הריקוד) הם הרגישו שמשהו חסר להם – ובמהרה הם היו עתידים לגלות מהו בדיוק הדבר הזה.

בתחילת שנות ה-80 התגלגל לידיהם הסרט "A Day at Day Races" והם צפו נפעמים בקטע הלינדי הופ שמוצג בו (דז'ה וו, מישהו?). בהמשך, אביה של ארין הביא הביתה עותק של מגזין "Life" מ-1943, שתמונת השער שלו היתה מוקדשת ללינדי הופ – מונח שסטיבנס ומיטצ'ל כלל לא הכירו עד אז. בכתבה שבעיתון הוזכר הרקדן ליאון ג'יימס (Leon James), אותו הם זיהו כאחד הרקדנים מהסרט. ב-1984, כשהם נחושים לגלות עוד על הנושא, השניים טסו לניו יורק.

והנה השניים בימים הראשונים שגילו את הלינדי הופ, בסרטון מאליפות ארה"ב בסווינג, 1984. וסרטון נוסף, מ-1997.

מסע שורשים בניו יורק: הוותיקים חוזרים לתמונה

את ליאון ג'יימס, שנפטר ב-1970, השניים לא מצאו. אך הם מצאו את הפרטנר שלו, אל מינס, כאשר התקשרו לבית ספר נודע למחול בניו יורק, Sandra Cameron's Dance Center וגילו שהוא מלמד שם. השניים לקחו עמו שיעורים פרטיים במשך שבוע, ולאחר השבוע הזה, הם גמלו בלבם להקים לתחייה את הלינדי הופ. כאן המקום להזכיר שגם לסטודיו של סנדרה קמרון היה תפקיד מפתח בהשבת הלינדי הופ לסצינה – על ידי גילויו של אל מינס מלכתחילה. אל מינס אותר על ידי קמרון (אלופת ארה"ב בריקודים סלוניים באותה תקופה) ובעלה, בעת שהיו באחד האירועים שארגנה מאמא לו פרקס (שימו לב איך הכל מתחבר!). הם הבחינו באיש מבוגר רוקד בקהל, שהפגין חן רב בתנועות שלו ובחיבור שלו למוזיקה. הם ערכו עמו היכרות ובהמשך ניסו לשכנע אותו ללמד אצלם. מינס סירב בהתחלה, אך לאחר שהשניים התעקשו ואמרו שאסור לתת ללינדי הופ למות, הוא ניאות ללמד בסטודיו.

נחזור לארין סטיבנס ולסטיבן מיטצ'ל. אל מינס לא היה הרקדן היחיד שגילו; מאוחר יותר הם איתרו גם את פרנקי מנינג, שגם הוא הוזכר באותה כתבה ב-Life. סטיסנט מספרת שכאשר התקשרה לפרנקי מנינג אחרי שאיתרה את מספר הטלפון שלו בספר טלפונים, היא שאלה אותו: "האם אתה פרנקי מנינג, רקדן הסווינג?" והוא השיב: "לא, אני פרנקי מנינג שעובד בדואר" (בשנות ה-50, לאחר שתקופת הזוהר של הלינדי הופ תמה ופרנקי הקים משפחה, הוא מצא עבודה בשירות הדואר האמריקאי ועבד שם 30 שנה). סטיבנס ומיטצ'ל נסעו לפגוש גם את פרנקי ולמדו ממנו את כל מה שיכלו. בהמשך, הם התחילו להעביר שיעורי לינדי הופ בסטודיו שלהם בקליפורניה ובסוף שנות ה-80 אף הביאו את פרנקי שילמד את תלמידיהם. הקהילה הלכה וגדלה, עוד אנשים מעוד מקומות הצטרפו לסצינה, ומשם, כמו שאומרים, הכל היסטוריה.

נסיים עם סרטון עדכני יותר, של סטיבן מיטצ'ל ודון המפטון, דמות מרכזית נוספת שתרמה רבות הן לעולם הג'ז של פעם והן לתחייתו של הריקוד כיום, כפי שתוכלו לקרוא בפוסט זה.

כולם רוקדים עכשיו: הקאמבק של הסווינג. חלק 1

Written by דפנה בן יהושע. Posted in חי בלינדי לנד

מי שהחל לרקוד לינדי הופ רק לאחרונה, או שמי רוקד כבר זמן מה אך לא חקר בנושא, עשוי לתהות כיצד ריקוד עתיק כמו הלינדי הופ (80 שנה לא הולכות ברגל, בכל זאת) מצא את דרכו אל המאה ה-21. שאלה טובה. והתשובה היא, שלולא כמה רקדנים ממדינות שונות שנדלקו על הריקוד מתישהו בשנות ה-80 והחליטו להקים אותו לתחייה, ספק רב  אם המילים "לינדי הופ" היו אומרות לנו משהו היום. הפוסט הזה והפוסט הבא יעסקו באותם האנשים ובתרומתם האדירה ללינדי הופ של ימינו.

המקרה המעניין של השבדים והסרטים הישנים

ב-1978 נוסדה בשבדיה עמותה בשם Swedish Swing Society, או ה-SSS (בלי בדיחות שחורות, בבקשה). מטרת העמותה היתה לקדם את ריקודי הסווינג כפי שהכירו אותם אז, והיא התמקדה בעיקר בארגון הופעות ותחרויות. בימיה הראשונים של העמותה, אחד הראשונים להצטרף אליה היה אנדרס לינד (Anders Lind), סטודנט במכון המלכותי לטכנולוגיה בשטוקהולם (מה שמוכיח, שמסורת החנונים חובבי הריקוד התחילה כבר אז). העמותה גייסה אליה רקדנים מבית הספר לריקוד Lasse Kühlers. שנתיים מאוחר יותר, ב-1980, התחיל ללמוד ב-Lasse Kühlers בחור צעיר בשם לנארט ווסטרלונד (Lennart Westerlund), עליו עוד נשמע רבות בהמשך פוסט זה. לנארט היה אחד מבין כמה רקדנים שגויסו לשורות ה-SSS ב-1981, ושם הוא הכיר את אנדרס לינד. ב-1983 התגבשה קבוצת רקדנים קטנה שכללה את אנדרס, לנארט ושתי רקדניות והם התחילו לרקוד ולהופיע יחד.

לנארט ווסטרלונד היום.

אך זו היתה רק ההתחלה. ב-1983, נתקל אנדרס לינד בעותק של הספר "Jazz Dance: The Story of American Vernacular Dance" של מרשל וג'ין סטרנס (זוכרים אותו? הספר הוזכר גם בפוסט על אל מינס). לינד הנלהב העתיק כמה פרקים מהספר וחילק אותם לחברי הלהקה. הקריאה הציגה בפני הרקדנים עובדות שלא ידעו קודם: למשל, ששורשיו של הריקוד שהם מכירים הם בשנות ה-20 ולא בשנות ה-40 כפי שחשבו; שמקורו בהארלם שבניו-יורק; וששמו המקורי של הריקוד הוא לינדי הופ (הם הכירו אותו כג'יטרבאג – jitterbug).

אולם, פיסת המידע המעניינת ביותר עבור הרקדנים היתה אזכורם בספר של מספר סרטים ישנים שכללו קטעי ריקוד של לינדי הופ. אחד מסרטים אלו היה "A Day at the Races" בו מופיעים הלינדי הופרים של ווייטי, ביניהם לאון ג'יימס ונורמה מילר. כאשר הסרט הציג בשטוקהולם, אנדרס ולנארט הלכו לצפות בו. ההתלהבות שלהם ממה שראו היתה כה כבירה, שהם שבו לצפייה נוספת מצוידים במצלמת וידאו כדי להקליט את קטעי הריקוד. סרט נוסף שהזדמן לשניים לראות היה "Helzapoppin'", שהוצג בקולנוע  הסטודנטים המקומי. אם הסרט הקודם שבה אותם, Helzapoppin פשוט הימם אותם – על כל האקרובטיקה, זריזות הרגליים, החן והכישרון של הרקדנים שהפליאו לרקוד בו (ביניהם אל מינס, נורמה מילר, והגדול מכולם – פרנקי מנינג).

הצפייה בסרטים היתה לחווייה משנת חיים עבור הרקדנים השבדים – וכפי שיסתבר בהמשך, גם עבור רקדני הלינדי הופ המקוריים מהארלם. בלבם של אנדרס לינד ולנארט ווסטרלונד גמלה החלטה: הם חייבים למצוא את הרקדנים האלו ויהי מה.

Swedish Men in New York

ב-1984, אנדרס לינד ולנארט ווסטרלונד נסעו לניו יורק לחפש את אל מינס, אחד מהלינדי הופרים המקוריים שהוזכרו בספר "Jazz Dance" ועוד היו בחיים. הם ניסו לחפש אותו באמצעות עיון ברשימת בתי הספר לריקוד בספר הטלפונים של ניו יורק, ובאורח פלא, בית הספר הראשון שהתקשרו אליו (Sandra Cameron Dance Center) היה זה שאל מינס עבד בו כמורה. יומיים לאחר מכן, פגשו אותו השניים במועדון ריקודים בעיר. בהמשך הם השתתפו בשיעורים של מינס בבית הספר ואף זכו לפגוש את נורמה מילר, עוד אחת מהלינדי הופריות המקוריות מהארלם.

לאחר שחזרו לשבדיה המליצו חברי הלהקה לבית הספר להזמין את אל מינס להעביר אצלם סדנאות והרצאות. וכך היה. לקראת סוף 1984, ועל אף הפחד שלו מטיסות, הגיע מינס לשטוקהולם לסדנא של 5 ימים והכניס רוח חדשה ורעננה לסצינת הסווינג המקומית. דוגמא טיפוסית לגישתו היתה גערתו ברקדנים: "הפסיקו לספור! התחילו להקשיב!"

הסרטון הזה הוא כנראה אחד הבודדים ששרדו מביקורו של אל מיס בשטוקהולם. על אף האיכות הירודה, ניתן להתרשם מסגנונו החלק  והמופתי של מינס.

The Rhythm Hot Shots

ההיכרות עם מינס והלמידה ממנו כנראה עשו את שלהם. ב-1985 החליטו הרקדנים השבדים ליצור להקת מחול משלהם שתתמקד בלינדי הופ. חברי הלהקה היו לנארט ווסטרלונד, אנדרס לינד, אדי יאנסון (Eddie Jansson), קטרין לונגרן (Catrine Ljunggren), לנה רמברג (Lena Ramberg) ואווה לגרקוויסט (Eva Lagerqvist). הלהקה אימצה לעצמה את השם "The Rhythm Hot Shots". חברי הלהקה, ששאפו ללמוד עוד ועוד על ריקוד הלינדי הופ, על האקרובטיקה שבו, וכן על ריקודים קרובים כמו סטפס וצ'רלסטון, המשיכו לצפות בסרטים ישנים אשר עזרו להם להרחיב את הרפרטואר להתקרב לאותנטיות של המקור. הם היו צופים בסרטים במשך שעות רק כדי ללמוד ולתרגל צעדים בודדים, והקפידו להתאמן שעות ארוכות מדי יום, שישה ימים בשבוע.

The Rhythm Hot Shots

ב-1985 נפטר אל מינס ממחלה; אך טרם מותו, הוא הספיק לספר לחברי הלהקה על רקדן נוסף שחי בניו בניו יורק ונמנה על הלינדי הופרים המקוריים. הוא דיבר, כמובן, על פרנקי מנינג. לנארט מיהר להזמין את פרנקי לשבדיה כדי שיעבוד עם הלהקה. פרנקי הגיע לשבדיה ב-1987, במה שיהפוך לאחד מהרגעים המכריעים בתחייתו של הלינדי הופ.

פרנקי מנינג מגיע להראנג

פרנקי הגיע לשבדיה לשבועיים. בשבוע הראשון, חברי ה-Rhythm Hot Shots נפגשו עמו לאחר שעות העבודה ועבדו עמו עד שעות הלילה. בשבוע השני הם נסעו יחד להראנג – עיירה קטנה בה ה-Swedish Swing Society נהג לקיים מחנה ריקודים קטן מדי קיץ מאז 1982. בשבועיים בהם בילו חברי הלהקה עם פרנקי, הם הבינו לראשונה את המהות של לינדי הופ כריקוד חברתי – social dance – כלומר, כזה שרוקדים בחבורה גדולה של האנשים לשם ההנאה, ולא רק לשם הופעות ותחרויות. עם השנים, וככל שהראנג הלך וגדל (כיום מדובר במחנה ריקוד שנמשך כחמישה שבועות ומארח אלפי רקדנים מרחבי העולם) הגעתו של פרנקי להראנג הפכה למסורת. מ-1989 הוא הגיע להראנג מדי קיץ עד שנפטר ב-2009.

הנה סרטון קצר על פרנקי ותרומתו להראנג, בו ניתן לראות גם את פראנקי עצמו מלמד במקום.

כך מספר פרנקי באוטוביוגרפיה שלו, "Frankie Manning – Ambassador of Lindy Hop":
"נדהמתי לגלות שחברי ה-Rhythm Hot Shots למדו לרקוד לינדי באמצעות צפייה בסרטים כמו Helzapoppin' ו-A Day at the Races שאותם הריצו שוב ושוב בוידאו בסלואו-מושן… הרקדנים האלו רצו לדעת מה זה לינדי באמת, ומרגע שהגענו להראנג התאמנו יחד בצורה אינטנסיבית. שם הדגמתי בפניהם את ההבדל בין ריקוד חברתי וריקוד להופעות. רק לאחר שעבדנו יחד על ריקוד חברתי הראיתי להם את הדרך המקורית לבצע air steps (או aerials – הנפות באוויר), אותם הם הצליחו לתפוס מאד מהר. הם אפילו שיפרו חלק מהם."

תמונה שווה אלף מילים, ובמקרה שלנו, סרטון יעשה את העבודה. צפו בקטע הבא, המשלב מספר הופעות שערכו ה-Rhythm Hot Shots במחנה ריקוד בקטלינה, דרום קליפורניה.

משבדיה – אל שאר העולם

הלינדי הופ לא נשאר בגבולות שבדיה, כפי שאנחנו יודעים. מסירותם ושאפתנותם של חברי ה-Rhythm Hot Shots, הובילה אותם במהלך שנות ה-90 וה-2000 להפיץ את בשורת הלינדי הופ למדינות נוספות – תחילה מדינות קרובות כמו רוסיה, אוקראינה וליטא – אך בהמשך גם במקומות רחוקים כמו אוסטרליה, ארגנטינה וישראל (לנארט ביקר פה מספר פעמים בשנים האחרונות וערך סדנאות והרצאות). גם המפעל העצום של הראנג השפיע על קהילת הלינדי הופ העולמית בצורה משמעותית: מורים בינלאומיים רבים ורקדנים מובילים בעולם עברו בהראנג לפחות פעם אחת אם לא יותר. לנארט ווסטרלונד היווה דמות מפתח בהתפתחויות אלו – הוא שימש כמנהל בלהקה וגם בהראנג (עד היום) והוא ממשיך לחקור את הלינדי הופ לעומק ואף מפיק סרטים בנושא.

גם פרנקי היה בדעה שלהתפתחויות שלעיל היתה השפעה מכרעת על הריקוד כפי שהוא נראה היום. לראיה, ציטוט נוסף מספרו:

"הראנג הוא מקום מפלט ללינדי הופ, ואני חושב שהוא עזר לתחייה מחדש של ריקוד הסווינג בדרכים רבות. ראשית, ה-Rhythm Hot Shots השקיעו רבות בהעברה של מסורות הריקוד משנות ה-30 וה-40 לדורות הבאים. שנית, כאשר אנשים לוקחים עמם את כל מה שלמדו בשבדיה למדינה שממנה הגיעו, זה עוזר לריקוד להתפתח. ולבסוף, הראנג היווה השראה להרבה אחרים שהקימו בעקבותיו מחנות ופסטיבלים ברחבי העולם, שברבים מהם היה לי העונג ללמד".

בשנת 2002, התפרקה להקת ה-Rhythm Hot Shots, וממנה צמח גלגולה הנוכחי – The Harlem Hot Shots, הכולל כמה מחברי הלהקה הוותיקים וכמה צעירים יותר שהצטרפו אליה בבעשור האחרון, כמו פרידה סגרדאהל (Frieda Segerdahl) וסקאריאס לארסון (Sakarias Larsson).

The Harlem Hot Shots

הסרטון החביב הזה צולם על ידי ה-Harlem Hot Shots ב-2010 (את פועל הניקיון משחק סקאריאס). נראה שההומור השבדי עדיין לא עבר מן העולם.

כיום ניתן לומר בביטחון מלא שהשילוב בין הלינדי הופרים השבדים החדשים והלינדי הופרים המקוריים מהארלם גרם ללינדי הופ לפרוץ שוב במלא עוצמתו; ולספק הוכחה לכך שמדובר בריקוד על-זמני ובפיסת תרבות בלתי-נשכחת. עם זאת, כדאי לזכור שבמקביל לשבדים, היו עוד שתי קבוצות חשובות שפעלו במרץ לקידום הריקוד בעולם מאז שנות ה-80. התאזרו בסבלנות – אספר עליהן בפוסט הבא.

מוזיקת סווינג, מאז ועד היום: חלק 2

Written by דפנה בן יהושע. Posted in חי בלינדי לנד

בשבוע שעבר כתבתי על שורשיה של מוזיקת הסווינג בתחילת המאה ה-20 ותור הזהב שלה בשנות ה-30 וה-40. בפוסט הנוכחי אסקור את מה שקרה למוזיקת הסווינג לאחר שהגיעה לפסגה, ואת גלגוליה השונים עד שנות ה-2000.

שנות ה-40: ענני מלחמה ושביתות מוזיקאים

באמצע שנות ה-40, "עידן הסווינג" (The Swing Era) הגיע לקצו. לכך היו כמה סיבות. ראשית, מלחמת העולם השנייה דלדלה את התזמורות מהנגנים שלהן – המאמץ המלחמתי לא פסח גם על מוזיקאים, ורבים מהם נשלחו להילחם מעבר לים. כמו כן, המחיר הכלכלי שגבתה המלחמה הקשה על קיומם של סיבובי הופעות נרחבים, והתזמורות לא יכלו להופיע כפי שהופיעו בעבר וכך כוח הפרסום שלהן הלך ונחלש. ה-Big Bands הפכו ל-little bands: להקות של 3-5 נגנים שהיו חסכוניות יותר ופשוטות יותר לתפעול. אך מלבד המלחמה היתה סיבה נוספת לכך שזוהרו של הסווינג החל להתעמעם: שביתת המוזיקאים שהתמשכה מ-1942 ועד 1944. השביתה היתה יוזמה של פדרציית המוזיקאים האמריקאית שמחתה נגד חברות התקליטים הגדולות בגין מחלוקות על תשלומי תמלוגים. תוצר לוואי של השביתה היה שזמרי סולו היו יכולים להקליט את המוזיקה שלהם ללא ליווי של תזמורות, אך התזמורות לא יכלו להקליט את ביצועיהן ללא זמר. וכך, בעוד שלפני השביתה התזמורות הגדולות שלטו בכיפה הזמרים נתפסו כניצבים שליוו אותן, לאחר השביתה התמונה התהפכה: הזמר הפך להיות מרכז העניינים והתזמורת הפכה לליווי ותו לא.

ומי היה אחד הזמרים הנודעים ביותר שעלו לגדולה בשנות ה-40? ניחשתם נכון – פרנק סינטרה. סינטרה החל את דרכו בלהקותיהם של טומי דורסי (Tommy Dorsey) והארי ג'יימס (Harry James) אך תוך זמן קצר הוחתם כזמר סולו על ידי חברת התקליטים"קולומביה" ב-1943.

האזינו:

סינטרה בשיר Night and Day מתוך הסרט "Reveille with Beverly", שיצא ב-1943

פרנק סינטרה. מעידן ה-Big Bands לעידן הזמר הבודד

שנות ה-50 וה-60: ביבופ, קיטש ורוקנרול

פרנק סינטרה היה רק סנונית ראשונה בגל של זמרי סולו ששטפו את תחנות הרדיו בבלדות רומנטיות ושוברות לב, וגרמו להמוני בנות להזיל דמעות על הכרית מדי לילה. הסווינג המקפיץ והעליז נעלם כלא היה והפופ הקל, בשמו האחר, מוזיקת easy listening, החל להשתלט על כל חלקה טובה. אמנם, השפעתה של מוזיקת הסווינג ניכרה בשירים של זמרים כמו בובי דארין (Bobby Darin), דין מרטין (Dean Martin), ג'ודי גרלנד (Judy Garland) ונט קינג קול (Nat King Cole); אך ככל שהשנים חלפו, הגוון המרעיש והסוער שהיה כה אופייני לסווינג עבר תהליך של דילול, עידון והמתקה. האזינו:

Get Happy, ג'ודי גרלנד, 1950

The More I see You, נט קינג קול, 1958

 Dream Lover, בובי דארין, 1959

לצד הקיטש, באותה עת החל ללבלב ז'אנר אחר, קצבי לא פחות מהסווינג אך בעל נטיות מרדניות של דור שני, והוא הרוקנרול. גרסתו המוקדמת של הרוקנרול היתה הרוקבילי, שנשען רבות על סווינג. זמרי רוקבילי ומאוחר יותר זמרי רוקנרול לא מעטים כללו שירי סווינג מפורסמים ברפרטואר שלהם; ומקצבי הסווינג מהדהדים בשירים רבים אחרים. זמרים בולטים מזאנרים אלו היו ה"מלך" – לא זוהר ארגוב, אלביס פרסלי; צ'אק ברי (Chuck Berry); פאטס דומינו (Fats Domino) וג'ין וינסנט (Gene Vincent). האזינו:

All Shook Up, אלביס פרסלי, 1957 (מומלץ לנסות לרקוד לינדי הופ לשיר הזה)

My Blue Heaven, פאטס דומינו, 1956

Be Bop A Lula, ג'ין וינסנט, 1956 במקרה או שלא במקרה, שמו של שיר זה מאזכר עוד שלב ביניים בין מוזיקת הסווינג לז'אנרים שבאו אחריו והוא הבי בופ (Bebop), סגנון שהתפתח משנות ה-40 ועד שנות ה-60, והתבסס על אלתור רב, מלודיות והרמוניות מורכבות יותר ודגש על האינדיבידואליות של המבצע. הבי בופ סלל את דרכו של הג'אז המודרני והחדשני יותר, ונציגים בולטים שלו הם החצוצרן דיזי גילספי (Dizzy Gillespie) והסקסופוניסט צ'ארלי פארקר (Charlie Parker).

האזינו:

Hot House, צ'ארלי פארקר ודיזי גילספי, 1952

Fats Domino. רוקנרול, בייבי!

אל שנות ה-90: נוסטלגיה, סימפולים וקאמבק פתאומי

על שנות ה-70 וה-80 לא אתעכב כאן כי לא קרה בהן הרבה מבחינת כל מה שקשור בסווינג. ערפילי החשיש המתקתק, ומאוחר יותר, המיש-מש המדכא בין סינתיסייזרים ואופנה גרועה, הובילו את המוזיקה לגוונים וכיוונים אחרים. מתי מעט שעוד שמרו לה אמונים נהגו ללכת למופעי מוזיקת סווינג במועדונים יוקרתיים ("supper clubs"), שם הופיעו לפרקים מוזיקאים מעידן הסווינג.

ובקפיצה חדה אל שנות ה-90. בשנים האלו המוזיקה האלקטרונית החלה לצבור פופולריות: אם נולדתם בשנות השמונים או התשעים, המונחים האוס, טראנס וטכנו אינם זרים לכם. היכולות הטכנולוגיות המשופרות (באופן יחסי) של התקופה  אפשרו לאמנים בז'אנרים אלו להשתיל קטעים מוזיקליים אחרים ביצירות שלהם, מה שהצמיח את הפועל החביב "לסמפל" (מלשון sampling, לדגום). וכך, באופן משונה למדי, קטעים משירי סווינג מצאו את דרכם לשירי האוס. מאמצע שנות ה-90 ועד תחילת שנות ה-2000, 'סווינג האוס' זכה להצלחה מסוימת. להלן שתי דוגמאות:

Doop – Doop, קטע מ-1994

Swing My Jingle Bells – מייק דיקסון, 2002

אבל מה שהיה אף יותר מפתיע מצמד המילים "סווינג האוס" היה התחייה המחודשת של מוזיקת הסווינג לקראת סוף שנות ה-90. במקביל לחזרתו של ריקוד הלינדי הופ לאופנה, שהונעה על ידי מספר רקדנים בשבדיה, בארה"ב ובאנגליה (ראו פוסטים קודמים), גם מוזיקת הסווינג חזרה לככב לכמה שנים; וזאת הודות לפרסומת של מותג הבגדים "גאפ" מ-1998, שהציתה באנשים אהבה מחודשת לז'אנר. באותה תקופה עלו לבמה כמה אמנים ולהקות שביצעו מוזיקת סווינג של פעם עם טוויסט עדכני. האזינו:

Jumpin' Jack – קטע של Big Bad Voodoo Daddy מ-1994

Ghost of Stephen Foster – קטע של ה-Squirrel Nut Zippers מ-1999, שהוא גם סרטון אנימציה מומלץ לצפייה!

שנות ה-2000: שעתו היפה של האלקטרו-סווינג; וקצת היפ הופ סווינג, בשביל הכיף

כל מה שתואר עד כה לא היה אלא רקע להתפוצצות פתאומית של ז'אנר עשיר ומיוחד במינו והוא – האלקטרו-סווינג. שורשיו של האלקטרו סווינג בסווינג האוס של שנות ה-90, אך בשנות ה-2000 נוספו לו רבדים נוספים שהעניקו לו עומק וייחודיות. האהבה המחודשת לכל מה שווינטאג' ורטרו (מישהו אמר היפסטרים?) הובילו לכך שאלקטרו-סווינג זוכה כיום לפופולריות יוצאת דופן, וניתן לשמוע אותו כמוזיקת ריקודים במועדונים, מוזיקת רקע בבתי קפה, בפרסומות ובפסקולים של סדרות טלוויזיה. יש כיום לייבלים רבים שיוצרים ומפיקים מוזיקת אלקטרו סווינג, למשל Freshly Squeezed Music, G-Swing ו-Etage Noir. הנציגים הבולטים של הז'אנר הם הרכבים כמו Caravan Palace, Parov Stelar, וגם Movits, Kormac ועוד. גם אם אינכם מעורים במוזיקת סווינג כלל, וזו הפעם הראשונה שאתם שומעים על אלקטרו-סווינג, סביר להניח שנתקלתם בצלילים האלו לאחרונה. הנה כמה קטעים מצוינים שממחישים יפה את הז'אנר:

(Jolie Coquine – Caravan Palace  (2008

(Äppelknyckarjazz – Movits! (2008

(Kormac – Scratch Marchin' (2009

(Parov Stelar – Booty Swing (2010

(Pirates – Caravan Palace (2012

 

Caravan Palace. כוהני האלקטרו-סווינג.

שילוב מודרני מעניין נוסף, שלטעמי אין מספיק ממנו, הוא היפ הופ סווינג. נסו והתרשמו:

(Charleston feat. Yuung Joc  & James P. Johnson – S. Mos (2011

***
אז מה למדנו? הסווינג לא מת, הוא רק מתחדש; ולפעמים חוזר אחורה, קופץ קדימה, או משוטט בדרכים צדדיות. אין לדעת מה העתיד צופן למוזיקת הסווינג, אך לדעתי העתיד בהחלט שם, והפוטנציאל עצום.
כבר אמרו גדולים ממני, it don't mean a thing, if it ain't got that swing, וכולי תקווה שהסווינג יוסיף לתת משמעות למוזיקה סביבנו, ולהיטען במשמעויות חדשות, גם בשנים הבאות.

מוזיקת סווינג, מאז ועד היום: חלק 1

Written by דפנה בן יהושע. Posted in חי בלינדי לנד

מוזיקת הסווינג המוכרת לרובנו היא זו שהגדירה עידן שלם מאמצע שנות ה-30 ועד שנות ה-40:
עידן שזכה לשם "The Swing Era".
אולם, ניצני הסווינג התחילו ללבלב כבר עשור או שניים קודם; והשפעותיה של מוזיקת הסווינג ניכרות גם בז'אנרים מודרניים. בשנות ה-2000 מוזיקת הסווינג אף זכתה לטוויסטים מעודכנים מפתיעים, שהיו גורמים  ללואי ארמסטרונג להתהפך בקברו – או אולי לרקוד בו סווינג? על כל פנים, מוזיקת הסווינג עברה מספר גלגולים, כל אחד מעניין מקודמו. בפוסט הזה (ובפוסט הבא) אעסוק במוזיקת סווינג לדורותיה: החל מתחילת המאה ה-20 ועד לימינו אנו.

קדימה, מתחילים.

שורשי הסווינג: דיקסילנד פינת ניו אורלינס

ראשיתה של מוזיקת הג'אז במיזוג של אלמנטים של מוזיקה אפריקאית והרמוניות אירופאיות. המפגש המרתק הזה התרחש כבר בסוף המאה ה-19 בקרב צאצאי העבדים בדרום ארצות הברית. יש לציין שלפני כן, כאשר תקופת העבדות היתה בעיצומה, נוצרו שילובים מעניינים בין מוזיקת העבדים ובין ז'אנרים המשוייכים לאיים הקריבים ולאמריקה הלטינית; ז'אנר בולט היה המוזיקה האפרו-קובנית, ואלמנטים במוזיקה האפרו-קובנית השפיעו גם על הג'אז המאוחר יותר. שילוב בין המוזיקה האירופאית וכלי הנגינה האירופאיים שהובאו לארצות הברית על ידי מהגרים ובין המוזיקה של האפרו-אמריקאים הביא להתפתחותם של ז'אנרים כמו בלוז, גוספל ורגטיים (ragtime). הג'אז התפתח משילובם של סגנונות אלו וכהמשך ישיר שלהם.

עם ביטול העבדות ופתיחה (גם אם מצומצמת) של אפשרויות לרכוש השכלה ותעסוקה, שחורים רבים נכנסו לעסקי הבידור והחלו לעבוד כנגנים באולמות ריקודים, בארים, מועדונים ואף בתי בושת. בעשור הראשון והשני של המאה ה-20, הסגנון הבולט של הג'אז היה הדיקסילנד (Dixieland) והמוקד הבולט של מוזיקת הדיקסילנד היתה העיר ניו אורלינס שבדרום ארה"ב. דיקסילנד הוא השם שניתן ללהקות שכללו כלי נשיפה כמו חצוצרה, טובה, קלרינט וטרומבון; גיטרה או בנג'ו; ותופים. לעתים הלהקות לוו בפסנתר או בקונטרבס, אם היה כזה במועדון בו ניגנו. סגנון הדיקסילנד מתבסס רבות על אלתור; צליל של דיקסילנד מתאפיין בחצוצרה (ו/או כלי נשיפה אחרים) שמנגנת את המלודיה העיקרית בעוד שיתר הכלים מבצעים אלתור חופשי על המלודיה. התוצאה הסופית היא כמה כלים שמנגנים מלודיות מעט שונות שמשתלבות זו עם זו בהרמוניה. אמנים מוכרים מעידן הדיקסילנד הם לואי ארמסטרונג (Louis Armstrong), פרדיננד "ג'לי רול" מורטון (Ferdinand "Jelly Roll" Morton) וג'ו "קינג" אוליבר (Joe "King" Oliver).

האזינו:

Tiger Rag – קטע של The Original Dixieland Jazz Band מ-1917

Dr. Jazz – קטע של ג'לי רול מורטון מ-1926

Potato Head Blues – קטע של לואי ארמסטרונג מ-1927

The Original Dixieland Jazz Band

 

הג'אז נודד צפונה: תחילת עידן ה-Big Bands

משנות ה-20 ואילך, ההרכבים הצנועים של ניו אורלינס הלכו וגדלו במימדיהם עד שהפכו לתזמורות של ממש, או Big Bands. לרוב, ה-Big Bands כללו בין 12-25 נגנים ומגוון רחב של כלים: כלי נשיפה ממתכת כגון סקסופונים, חצוצרות וטרומבונים; כלי נשיפה מעץ כמו קלרינט; ומחלקת קצב (rhythm section) – תופים, קונטרבס, פסנתר וכלי הקשה נוספים. לא רק הלהקות עצמן התרחבו; גם השפעתן התרחבה והתחילה לצאת מגבולות ניו אורלינס. היעד הבא היה הארלם, ניו יורק ובהמשך גם החוף המערבי. בתוך כך, גם המוזיקה עצמה השתנתה. על אף שהאלתור נותר בה אלמנט בסיסי, גודל הלהקות ומורכבות החיבור בין כלים רבים דרשו שיכניסו בהם מעט סדר וארגון. גורם חשוב ב-Big Bands היה המעבד (arranger) אשר חילק את התפקידים במוזיקה בין הנגנים, וגם קבע אלו כלים יבצעו קטע סולו (בו ניתן היה לאלתר) ומתי. הצליל הפך למתוחכם יותר, הקצב היה בינוני עד מהיר והמלודיה קופצנית. הצליל המידבק זכה לפופולריות גדולה ולהקות ה-Big Bands הפכו להיות מבוקשות במועדוני ריקודים. שכן, מאפיין בולט נוסף של המוזיקה היה התאמתה לריקוד – למעשה, מוזיקת הסווינג וריקוד הסווינג (או הלינדי הופ) שאבו השראה זה מזה והתפתחו זה לצד זה בשנות העשרים והשלושים בהארלם. האמנים הגדולים של התקופה היו דיוק אלינגטון (Duke Ellington) וקאב קאלוויי (Cab Calloway) שהיו להם תזמורות משלהם, האחים דורסי (The Dorsey Brothers) , וגם לואי ארמסטרונג המשיך לככב.

האזינו:

Jubilee Stomp – דיוק אלינגטון וה-Cotton Club Orchestra בקטע מ-1928 

Bugle Call Rag – קאב קאלוויי ותזמורתו בקטע מ-1931

Zaz Zuh Zaz – עוד קצת מקאב קאלוויי והתזמורת – קטע מיוחד במינו מ-1933

Crazy People – האחיות בוסוול (The Boswell Sisters) בקטע מ-1932

דיוק אלינגטון.

The Swing Era: השלטון העליז של הסווינג

שנות השלושים של המאה העשרים סימנו את עלייתה של מוזיקת הסווינג – תחילה בהארלם, בהמשך ברחבי ארצות הברית ואף במדינות אירופה שמעבר לים. מאמצע שנות השלושים ועד אמצע שנות ה-40 (1935-1946) סווינג היתה המוזיקה השלטת; אלו היה גם ימיו הגדולים של ריקוד הלינדי הופ, שתפס תאוצה. סרטים בכיכובם של להקות ביג בנד ורקדני לינדי הופ נצפו על המסכים, הזכורים שבהם "A Day at the Races" מ-1937 ו-"Helzapoppin'" מ-1941. אולמות ריקודים כמו הסאבוי (Savoy Ballroom) היו מלאים כל ערב, לא רק בשחורים, הקהילה שהוציאה מתוכה את מוזיקת הג'אז בכלל והסווינג בפרט, ואת רקדני הלינדי הופ הראשונים, אלא גם בלבנים, שנדבקו בשיגעון הקצבי. באותה תקופה, כמה עשורים לפני ששחורים זכו בשיוויון זכויות מלא בארצות הברית, אולמות ריקודים מן הסוג הזה היו המקומות היחידים בו שחורים ולבנים רקדו זה לצד זה. כמו כן, מנהיגי תזמורות שחורים שכרו נגנים לבנים, וההיפך.יש לציין שההתלהבות מהמוזיקה לא פסחה גם על המוזיקאים הלבנים: גלן מילר (Glen Miller), מלחין, מעבד ומנהיג תזמורת שהיה לאחד המוזיקאים המצליחים של התקופה; ובפינת הגאווה היהודית, "מלך הסווינג" בני גודמן (Benny Goodman) וארטי שו (Artie Shaw), נגני קלרינט שהפכו למנהיגי תזמורות מבוקשים ופופולריים. מוזיקאים ידועים נוספים של התקופה היו קאונט בייסי (William "Count" Basie) וצ'יק ווב (Chick Webb). להקתו של צ'יק ווב שימשה כתזמורת הבית של אולם הסאבוי והמוזיקה שלו היתה אהודה במיוחד על הרקדנים. הוא נחשב לאחד מאבות מוזיקת הסווינג.

אגדה ידועה מספרת שעידן הסווינג התחיל ב-21 באוגוסט, 1935. בלילה זה בני גודמן ותזמורתו נתנו הופעה מלהיבה במיוחד באולם הפאלומר (Palomar Ballroom) בלוס אנג'לס. הקהל במקום יצא מגדרו; וכך גם המאזינים בבית (ההופעה הוקלטה והועברה בשידור חי ברדיו לאוזניהם של מיליוני מאזינים). רגע מכונן נוסף בעידן הסווינג היה "קרב הלהקות" (Battle of the Bands) ב-11 במאי, 1937, שנערך בין צ'יק ווב והתזמורת שלו ובין בני גודמן והתזמורת שלו במועדון הסאבוי. "קרבות" כאלו היו נפוצים באותה תקופה, ומטרתם היתה לראות איזו מין התזמורות תשלהב יותר את הקהל. המלחמה בין ווב וגודמן היתה מלחמת ענקים; ומשכה אליה קהל של אלפים – 4000 בתוך מועדון הסאבוי ו-5000 מחוצה לו (במקום אף נכחו שוטרים כדי לשמור על הסדר). תזמורתו של גודמן ניגנה ראשונה וזכתה לתגובה נלהבת; אך אז ווב וחבריו לתזמורת התחילו לנגן, והקהל השתולל. צ'יק ווב יצא כשידו על העליונה, אך שתי התזמורות המשיכו להיות פופולריות ביותר בשנים הבאות.

האזינו:

A Tisket, A Tasket – להיט ענק של צ'יק ווב ואלה פיצג'רלד מ-1938

Roll ’em  – קטע של בני גודמן מ-1937

In the Mood – קטע של גלן מילר מ-1939

Lady Be Good – קטע של ארטי שו מ-1939

One O'Clock Jump -קטע של קאונט בייסי מ-1943

גאווה יהודית. בני גודמן.

***

מה קרה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כשמוזיקאים רבים נשלחו להילחם באירופה? האם מוזיקת הסווינג הצליחה לשמור על פופולריות גם אל מול ז'אנרים חדשים שצצו בעשורים הבאים כמו הבי בופ והרוקנרול? וכיצד נשמעת מוזיקת סווינג בגרסת שנות ה-2000?

על כל זאת ועוד תקראו בפוסט הבא.

לינדי וינטאג' סטייל: המדריך למתלבש

Written by דפנה בן יהושע. Posted in חי בלינדי לנד

היי בנים!
כפי שאתם זוכרים, הבטחתי לא להשאיר אתכם מקופחים ולכתוב גם עבורכם פוסט שיוקדש לאופנת וינטאג' של שנות ה-20 וה-30, וזאת על מנת לעודד את המטרה הנעלה של לבוש גברי הולם במסיבות.
שימו לב, "לבוש גברי הולם" מתייחס ללבוש יפה ברוח התקופה – לא טי שירט וג'ינס (כן, אני מדברת אליכם – אתם יודעים מי אתם)!
ועכשיו שסיימנו עם התוכחות, הגיע הזמן לצאת למסע בזמן אל תחילת המאה הקודמת. בחורים חסרי סבלנות להיסטוריה מוזמנים לדלג לטיפים שבסוף. 

 

פלפרית

"מה בסך הכל ביקשתי?
שתתלבש כמו שצריך, זה הכל!"

ספורט, קלילות וראש צעיר: ברנשי שנות ה-20

אופנת גברים בשנות ה-20 שיקפה היטב את רוח ה-'Roaring Twenties/All That Jazz'. אולי זה לא בא לידי ביטוי בשרשראות פנינים, פאייטים ופרנזים כמו אצל נשים באותה התקופה, אך בהחלט היה ניתן להבחין בכך שהבגדים הפכו להיות צבעוניים יותר, קלילים וספורטיביים יותר וגם גנדרניים יותר – בעיקר בקרב המעמדות הגבוהים. מבחינת אופנת גברים, שנות ה-20 התחלקו לשתי תקופות. בחלקו הראשון של העשור, גברים נהגו ללבוש מקטורנים בגזרה גבוהה מאד, לעתים קרובות בתוספת חגורה. דש המקטורן (אוותו הקפל שמצדי הצוואר לכיוון החזה) היה צר יחסית, מכיוון שנהוג היה לכפתר אותו עד למעלה. מקטורנים מסוג זה שאבו את השראתם מהמדים אותם לבשו חיילים במלחמת העולם הראשונה, שהסתיימה רק כמה שנים קודם לכן. המכנסיים היו בעלי גזרה ארוכה וצרה יחסית, שהעניקה צללית ארוכה ונערית, ונלבשו באופן בו עלו מעט מעל קו הנעל, מה שאיפשר לגרביים "להציץ". באותה תקופה גברים החלו ללבוש מכנסיים עם חפתים (קפלים בתחתית; ראו תמונה).

מכנסי אוקספורד

Oxford bags. להתלבש כמו סטודנט באוקספורד

מאמצע שנות ה-20 ואילך התמונה השתנתה, ומגזרה צרה הפכו המכנסיים להיות רחבים יותר ובעלי קפל קדמי, בגזרה שזכתה לשם "Oxford bags" (על שם האוניברסיטה שמעבר לים, שבה המכנסיים האלו היו פופולריים במיוחד) . גם שרוולי המקטורנים הפכו לרחבים יותר, המקטורנים התארכו ודשי המקטורן הפכו להיות רחבים יותר ואימצו תוספת מחודדת שפונה כלפי מעלה (דשים מסוג זה נקראים "peaked lapels". ראו בתמונת 'אופנת גברים בשנות ה-20', למטה). לקראת סוף העשור, גברים החלו ללבוש וסטים עם רכיסה כפולה (כלומר, בעלי שני טורי כפתורים; double-breasted vests) ומעליהם מקטורן עם רכיסה יחידה (single-breasted). 

דווקא בתחום חליפות הערב, המצב לא השתנה בהרבה בהשוואה לעשורים הקודמים. לבוש ערב רשמי בשנות ה-20 כלל מעיל צמר כהה עם בטנה מסאטן וזנבות מחודדים מאחור (swallow-tailed coat; מוכר גם כ"פראק") ומכנסיים תואמים, מקושטים בצידיהם בסרט סאטן או צמה מבד. את המראה השלימו אביזרים כגון עניבת פרפר לבנה, כובע צילינדר שחור (top hat), כפפות לבנות, נעלי אוקספורד (שחורות-לבנות), ממחטה לבנה בכיס וסיכת דש (boutonnière) בצורת פרח לבן. צורה נוספת של לבוש רשמי, שנלבשה בעיקר לתיאטרון, ארוחות במסעדה, ומסיבות ביתיות, היתה חליפת טוקסידו שחורה או לבנה, מלווה בעניבה שחורה ושאר האביזרים שלעיל, ובמקום כובע צילינדר, כובע לבד עגול עם תיתורה צרה שנקרא "bowler hat". 

אופנת גברים שנות ה-20

אופנת גברים בשנות ה-20.

 

תקופה זו היתה גם ראשיתו של טרנד ה"ספורט אלגנט", שבא לידי ביטוי בשילובי לבוש ספורטיביים כמו סוודר עם מכנסיים קצרים עד הברך, שנקראו "knickers". בין היתר, אופנה זו שאבה השראה  מתלבושותיהם של שחקני טניס וגולף, שני סוגי ספורט שצברו פופולריות באותה התקופה. ככלל, הלבוש אימץ גוון רשמי פחות ונינוח יותר, ובנוסף למכנסיים הקצרים, גברים נהגו ללבוש מקטורנים קצרים בעלי 2-3 כפתורים, במקום מקטורני טוקסידו עם "זנבות" שהיו נהוגים בשנים קודם לכן. גם חליפות פסים (pinstriped suits) עשו את צעדיהן הראשונים בעשור זה וזכו לפופולריות רבה. 

כובעים

Oxford bags. כובעי גברים משנות ה-20. איזה כובע מתאים לכם?

כמו בתקופות אחרות בהיסטוריה, גם בשנות ה-20 כובעים היוו סמל מעמדי. גברים מהחברה הגבוהה נהגו לחבוש כובעי צילינדר או כובעי הומבורג. גברים מהמעמד הבינוני נהגו לחבוש כובעי פדורה, כובעי bowler או כובעי טרילבי (דומים לכובעי פדורה). גברים ממעמד הפועלים חבשו כובעי קסקט (newsboy cap / newsboy cap / flat cap). מבולבלים מכל סוגי הכובעים? הציצו בתמונה.

 

וכעת… הגיע העת לצעוד אל העשור הבא. 

שנות ה-30: מבלייזר ועד גנגסטה-סטייל

תקופת הזוהר וקלות הדעת שאפיינה את שנות ה-20  באה אל קצה בשנה עגומה אחת – 1929, שנת השפל הגדול. בפתחו של העשור החדש, הענן הכבד שצנח על ארצות הברית נתן את אותותיו גם בלבושם של הגברים, אשר גווניו הפכו כהים ועמומים יותר בהשוואה לצבעוניות ששלטה בשנות ה-20.

הירידה בעסקיהם של יצרני בגדים והמצב הכלכלי הרעוע שלא איפשר להוציא כסף על בגדים יקרים, הביאו לכך שמעצבי בגדים לבגדים החלו לעשות שימוש בבדים זולים יותר לתפירת חליפות.  כך קרה שמחירן של חליפות באותה עת ירד משמעותית והן הפכו זמינות עבור גברים רבים – ואמנם, שנות ה-30 היו לתור הזהב של החליפות, והשפעתו של עשור זה על עיצוב חליפות לגברים מהדהדת עד היום.

זוט

zoot suit

חוץ מהיעדר הצבעוניות שהוזכר לעיל, גזרות החליפות הפכו רפויות יותר מאלו של הדורות הקודמים. השרוולים הפכו רחבים יותר, עם יותר בד באזור הכתף, וריפוד קל בפנים החליפה, והמכנסיים אימצו גזרה ישרה ורחבה. כל זאת כדי להעניק מראה 'מרובע', רחב חזה וכתפיים. הסגנון החדש אומץ בהתלהבות על ידי שחקנים הוליוודיים כמו פרד אסטר וקארי גרנט. בהמשך, בשנות ה-40, הופיעה הצורה הקיצונית ביותר של אופנה זו, אשר הושפעה רבות מתרבות הג'אז שהיתה עדיין חיה וקיימת – ה-zoot suit: חליפה המשלבת בין מעיל עליון גדול וארוך עם דשים רחבים וכריות כתפיים, ומכנסיים רחבים עם מותן גבוהה שמכווצים בקרסול. 

 

חליפות צמר מחויטות

חליפות צמר מחויטות.
תמונה מקטלוג בגדי גברים, 1935.

מ-1935 ואילך (לאחר יוזמת ה-'New Deal' של הנשיא רוזוולט שבישרה על עידן חדש ומעודד לכלכלה האמריקאית), החיים החלו להשתפר. הביקוש לידיים עובדות גדל, מקומות עבודה חדשים נפתחו, וגברים נדרשו ללבוש רשמי, מקצועי ומחויט לעבודה. חליפת העסקים המחודשת כללה: כיסים גבוהים, רכיסה כפולה עם כפתורים רבים, חזרתם של הדשים המחודדים וכתפים רחבות. סוג זה של חליפות זכה לשם 'London drape' / 'drape suit'. הסטייל הלונדוני, שנלבש גם על ידי בני המלוכה הבריטיים, הצליח להיכנס יפה אל המיינסטרים האמריקאי. בחליפות אלו נעשה שימוש נרחב בבדים 'כבדים' כמו טוויד וסוגי צמר אחרים, שהכובד שלהם שמר על צורתו המוקפדת של הבגד.

 

אל קפונה

אל קפונה, 1930. מקור השראה?

בכל דיון על אופנה גברית שנות ה-30, חשוב לציין את ההשפעה שהיתה לגנגסטרים של אותה התקופה על אופנה זו. באותה עת, הגנגסטרים נהדו להתהדר בחליפות מגונדרות שהיו גרסה מוקצנת של חליפות העסקים שרווחו באותה התקופה: הכתפיים היו מודגשות יותר, העניבות צבעוניות יותר והמכנסיים רחבים יותר. לחליפות נהגו לצמד כובעי לבד בצבעים כמו ירוק, כחול, סגול, חום ואפור. לא פעם, גברים בשנות ה-30 נהגו לבקש מהחייטים שלהם לחקות את 'סגנון הגנגסטר'.

לבוש ספורטיבי בשנות ה-30 התאפיין בלבישת בלייזרים – ז'קטים נוחים ששאבו השראה ממקטורני ספורט בריטיים של סטודנטים מסוף המאה ה-19. הבלייזרים התאפיינו בכפתורי מתכת ובדוגמא מפוספסת וצעקנית, או בצבעים רגועים יותר כמו כחול, ירוק כהה, חום וקרם.

בגזרת האביזרים, רוב הכובעים שכיכבו בשנות ה-20 המשיכו אל שנות ה-30, אך הפדורה היה הפופולרי מכולם. גברים נהגו לחבוש אותו מוטה קדימה, על מנת שיכסה על עין אחת וישווה להם מראה של הולל מסתורי. העניבות הפכו לרחבות יותר והדוגמאות הנפוצות היו פסים או צורות גאומטריות.

  

ועכשיו, לרגע שכולכם חיכיתם לו…

איך בכלל מתלבשים ככה היום? איפה מוצאים בגדים בסגנון הזה?
מה עושים עם כובעים? ונעליים?
גייסתי את מיטב בחורינו שיענו לכם על השאלות הבוערות. אז קדימה, קחו דף ועט, או סמארטפון, ורשמו לפניכם. 

אתרים, חנויות ושאר ירקות: קבלו עצה מחבר'ה מנוסים

 חנויות:

 בכל מה שקשור לחנויות, החבר'ה אומרים, אין מה לבזבז זמן על חנויות וינטאג' בארץ. חליפות יפות בגזרות דומות לאלו המתוארות למעלה ניתן למצוא, הפלא ופלא, ברשתות כמו H&M וזארה.

כמו כן, ניתן לי טיפ מעורפל על בחור בקינג ג'ורג' שמוכר בלייזר ומכנסיים בגזרה גבוהה, ב-50 ש"ח החתיכה. לרוע המזל,שמו וכתובתו נשמטו מזכרונו של נותן הטיפ. אתם מוזמנים לחרוש את קינג ג'ורג' – עדכנו אם מצאתם את הבחור ומהי כתובתו!

רשת חנויות story:, שלה מספר סניפים בתל אביב, מייבאת כובעים ונעליים מעניינות מחו"ל – מומלץ לבדוק.

אתרים לקניות:

 קניות נעליים – Aris Allen, Stacy Adams, Remix Shoes. בחנויות אלו תמצאו מגוון רחב מאד של נעלי ריקוד, וביניהן גם נעלי ריקוד רבות שהן וינטאג' סטייל.

לא ליפול למלכודת  של נעלי wingtips מהמודל הזה, שנחשבות לקיטשיות ולא רציניות בסצינת הסווינג (לא אני אמרתי, זה טיפ מהמומחים). 

עניבות וינטאג' – מומלץ לחרוש את e-bay, שם יש מגוון רחב של עניבות וינטאג' זולות, וגם קליפסים לעניבות שהם וינטאג'.

טיפים למתלבש: 
כאשר אתם רוכשים בגדים, מומלץ ללשים לב לדברים הבאים, שאחד הבחורים שבחבורה טרח וסיכם כל כך יפה, שאני פשוט מגישה לכם את מילותיו כמות שהן. תודה רון!

"מכנסיים
רצוי שיהיו בגזרה גבוהה ורחבים ונוחים לתנועה. 
לכך כמה סיבות:
1. יותר נוח לזוז והתנועה יותר חופשית וטבעית – הסיכוי שתראו יותר טוב בתנועה שלכם, ותובילו בצורה נוחה ונעימה יותר, גדל.
2. עם מכנסיים בגזרה נמוכה הסיכוי שהכרס (גם אם היא קטנה) / הצמיגים (כן בנים, גם לכם יש לפעמים) יבלטו – גדל.
3. החולצה לרוב תציץ מתחת לווסט שתשימו מעליה – וזה נראה ממש לא רציני ולא sharp.
4. הסיכוי שבקפיצה לספליט לא תקרעו את המכנסיים גדל משמעותית.
5. הוספת מכפלת בתחתית המכנס (קיפול של המכנס ותפירה שלו, מה שמייצר מן "פס" בתחתית המכנס) – מוסיף לסטייל ולמראה הכללי.

כמובן שאפשר ללכת על מכנסיים שהם צמודים (ג'ינס סטרצ'י וכו') – אבל זה כבר לא וינטאג' ולכן לא רלוונטי לכאן. הכי חשוב שלא תרקדו עם מכנס שמגביל את התנועה שלכם. זה הופך את הריקוד שלכם לגרוע יותר.

נעליים
אם כבר מתלבשים וינטאג' – נעלי ספורט לא באות בחשבון. נעליים דמויי קדס הן יוצאות דופן בהיבט זה, אבל עדיין רצוי ללכת על נעלי עור למראה וינטאג' רציני.
גם נעלי אלגנט של Hush Puppies למיניהם בגרסאות מודרניות כאלה ואחרות – לא ממש מחמיאות ולא מייצרות רושם רציני.

אפשר פשוט ללכת ולקנות כל נעל עור איטלקית טובה בעיצוב של Cap Toe למשל – וזה ייראה מאד וינטאג'י ויפה.

סוליות – רצוי סוליות עור מלא – גם כרית וגם עקב. למרות שקשה יותר לשלוט בתנועה שלך עם סוליה כזאת על גבי משטחים חלקים – שווה להתחיל ולנסות להתרגל לרקוד עם סוליה כזאת – דבר שיוביל לייעול בתנועה הכללית בריקוד, השקעה של פחות אנרגיה בחיכוך עם הרצפה, תנועה יעילה יותר וכתוצאה מכך – גם צורך בהחלפה של הרבה פחות חולצות בערב. מדבר מניסיון ומתקופה ארוכה שבה לקח לי להתרגל לרקוד עם סוליית עור מלא. עכשיו מרגיש שאני מתאמץ יותר כשאני רוקד עם נעלי גומי.

ניתן כמובן גם סוליית "חצי" – עור בכרית וגומי בעקב – נפוץ בנעליים שתקנו ברוב המקומות (למעט Aris Allens או Beleyer) – זה מה שתקבלו מהחנות.
סוליה כזו מייצרת יותר שליטה (אפשר לבלום כמו ברולר בליידס :P)
ניתן בקלות להחליף את סוליית העור בגומי אצל כל סנדלר, יעלה לכם כ-50 ש"ח.

נעליים עם סולייה מגומי קשיח – פחות מחליקות, עדיין נראות טוב, ואפשר אפילו לרקוד איתן ברחוב מבלי לדפוק את הנעל. יכולות לשמש אתכם גם לארועים שאינם swing-oriented.

לעוד מידע על נעליים תעיפו מבט בבלוג של דקס.

חולצות

תוודאו שהחולצה שאתם קונים לא רחבה מדי.

אם היא רחבה מדי, עולה הסיכוי שהיא תצא מהמכנסיים בזמן הריקוד או תציץ ממתחת לווסט שלכם – וכך גם הסיכוי שתראו יותר שלומפרים במהלך המסיבה.
ניתן ללכת לחייט ולהצר את החולצה. זה עולה גרושים וגורם לכם להראות טוב יותר גם אם כל מה שאתם לובשים זו אותה חולצה (בלי ווסט מעל וכו').

כשאתם לובשים ז'קט מעל החולצה – תוודאו שלפחות 1 ס"מ מהחולצה יוצא מציץ מהשרוול של הז'קט. אחרת זה אומר שהז'קט ארוך מדי.

עניבות
עניבות דקות שבאופנה כיום – הן לא נחשבות וינטאג' ולא משדרות וינטאג'. (עניבות וינטאג' ניתן למצוא ב-e-bay – ראו קישור למעלה)
שימו לב שעניבות משנות ה-30, 40, 50 שונות זו מזו – כל עשור נראה קצת שונה. עניבות ממש איכותיות הן כאלה שנצבעו ביד והן עשויות ממשי ואינן תפורות (אפשר לפרק אותן כמו ממחטה, הן לא תפורות מאחורה אלא רק מקופלות).

גם עניבות רגילות בצבע אחיד או מרקם עדין יכולות לעשות את העבודה בתנאי שלא תתחראו על צבעים הזויים כמו ירוק זוהר או תלכו על טקסטורות כמו סמיילים/קומיקס של בזוקה ואפילו הדפסי תמונות קטנות של פרנקי מנינג ע"ג העניבה.

עם עניבה יפה וקלאסית אתם לא צריכים ווסטים ושאר ירקות כדי להראות וינטאג'.

קשירה – 
לא משנה באיזה קשר תבחרו, שימו לב לכמה אלמנטים חשובים –

1. הקשר אמור להיות מתאים למצב החולצה – 
אם אתם רוצים להראות ממש מחוייטים טיפ טופ – אסור שייראו את הכפתור העליון כשהקשר של העניבה מתחתיו. הקשר אמור להיות הדוק בקו הצווארון. לחילופין אתם יכולים לפתוח את הכפור האחרון ואז גם להוריד את הקשר טיפה בהתאם – מרווח ונוח יותר, ועדיין נראה בסדר.

2. אורך העניבה – 
עניבה סטנדרטית אמורה להעצור כ-2 ס"מ (שתי אצבעות) לפני החגורה. לא צריך למדוד עם סרגל, אבל עדיף שיהיה טיפה קצר מדי מאשר טיפה ארוך מדי ויעבור את החגורה. ככה זה גם יציץ ממתחת לווסט וייראה פחות רציני. 
עניבות וינטאג' משנות ה-40-50 הן בדרך כלל גם רחבות יותר, ועניבות רחבות עונדים קצר יותר – העניבה מגיעה עד כ-5 ס"מ מעל הטבור.

3. עניבות פרפר – 
תעשו לעצמכם טובה ותלמדו לקשור את הקשר הזה. זה ממש פשוט וזה גורם לעניבה להראות רצינית הרבה יותר (לעומת הפושטיות שמגיעות קשורות).
ככה גם בסוף הערב תוכלו לשחרר את העניבה ולהראות כמו הבחור מהקליפ של גנגנם סטייל.

4. בהרבה עניבות יש את החלק האחורי (מה שנשאר אחרי הקשר, החלק הצר שנמצא מאחורי החלק הרחב) שיתנפנף שם אם לא תעשו איתו משהו. משהו שיכול לעזור לכל הסיפור להראות טוב יותר – במיוחד אם העניבה עצמה ארוכה ואתם רוצים שהיא דווקא תסתיים במרכז הבטן – הוא להכניס את הזנב הזה לתוך החולצה, לרווח בין הכפתור השני והשלישי וליישר אותו מאחורי החולצה מאחורי קו הכפתורים. סוגר לכם את הפינה ואת הבלאגן.

אביזרים נוספים
אם כבר אתם שמים עניבה ולא רוצים שהיא תתנופף כמו זנב של שועל מת במהלך הסווינג אאוט (מאד תלוי בעניבה אגב – יש עניבות פחות מסיביות שלא דורשות קליפס) – תקנו קליפס לעניבה. 

שימו לב לא לקנות קליפס פושטי שיגרום לכם להראות כמו נציג מכירות של סלקום – יש מלא קליפסים מקוריים בני 80 שנה ב-e-bay במחירים ממש זולים (ראו קישור למעלה).
נהוג לשים את הקליפס אחרי השליש העליון של העניבה ולא מתחת לזה (בין הכפתור השני לשלישי או בין השלישי לרביעי של החולצה)

קליפסים בדרך כלל מגיעים בשלושה סוגים – 
1. פס מתכתי – שתופס את העניבה יחד עם החולצה
2. שרשרת קטנה שנתפסת בחולצה והעניבה עוברת בתוכה 
3. כפתור שמתחבר לעניבה באמצע ומוצמד לחולצה, בדומה לסיכת מ"מ."

 ****
תם ונשלם לו עוד פוסט. תודה לכל מי שעזר: רון דוברובינסקי, ערן טובי, גיא ליפשיץ, אושר פרנק ויפים פולובינצ'יק.
כולי תקווה שעד למסיבה הבאה, המידע הזה יופנם ויבוא לידי ביטוי על הרחבה! 😀