Author Archive

לינדי וינטאג' סטייל: המדריך למתלבשת

Written by דפנה בן יהושע. Posted in חי בלינדי לנד

שלום חברים רקדנים ואורחים מזדמנים!
אחרי שני פוסטים מעמיקים ורציניים בחודש שעבר, החלטתי שהחודש מגיע לנו להתפנק עם נושא קליל וכייפי – אופנת וינטאג'!
במוקדם או במאוחר, כל לינדי הופר ייתקל במסיבה בה קוד הלבוש הוא "וינטאג'". הגם שלמונח זה פרשנות רחבה למדי, בהקשר של מסיבות סווינג הכוונה היא בדרך כלל ללבוש ואביזרים סטייל שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, תור הזהב של הצ'רלסטון והלינדי הופ. מניסיוני לפחות, לבוש וינטאג' מהתקופה מספק הנאה בלתי רגילה ותחושה כאילו חזרתם אחורה בזמן אל מסיבת ריקודים אותנטית בהארלם של פעם. אך אם אין לכם כל ידע או ניסיון בנושא, איך תדעו אם אתם עושים את זה נכון? כדי לחסוך לכם זמן וכאב ראש, החלטתי לחקור את הנושא ולספק לכם מידע תמציתי ושימושי, הכולל תמונות, איורים, טיפים, סרטונים ואפילו חנויות מקומיות בהן תוכלו למצוא את מבוקשכם. הפוסט הנוכחי פונה לגברות הענוגות שבקהל, אך אל דאגה, גברברים, בהמשך החודש אתייחס גם אליכם 🙂

***מי שמתעצלת לקרוא על היסטוריה, מוזמנת לדלג ישר לקינוח שבסוף***

קצת היסטוריה – מלחמת העולם הראשונה וזכויות האשה

שנות העשרים. ארצות הברית מתאוששת ממלחמת העולם הראשונה ובמקביל מסתגלת לשינויים הנרחבים שחלו בתפקידן המגדרי המסורתי של נשים במהלך המלחמה. בשנות מלחמת העולם הראשונה, הימצאותם של גברים רבים בשדה הקרב הביאה לכך שנשים נכנסו למעגל העבודה; בכך הן עזרו במאמץ המלחמתי ובנוסף מילאו את מקומם של הגברים בכוח העבודה המדולדל. חוויה זו תורמת לשינוי גדול בתפיסתן של נשים את מעמדן וזכויותיהן בשנים שאחרי המלחמה. בין היתר, בשנת 1920, לאחר מאבק ממושך בנושא, קובע התיקון התשע עשרה לחוקת ארצות הברית שנשים יכולות להצביע בדיוק כמו גברים, ללא אפליה על בסיס מגדר. מעמדן החדש ותרומתן המשמעותית בשנות המלחמה מביאות עמן רצון למרוד במוסכמות, לזכות לחופש גדול יותר ולהשתחרר מהתפקיד אותו מילאו עד אז: להיות צנועות וחסודות, להישאר בבית, ולהסכים להינשא למחזר הראוי הראשון שמתדפק על דלתן. במקום זאת, נשים מתמסרות לרעיונות כמו בחירה חופשית ושליטה על גורלן והופכות להיות צרכניות תרבות נלהבות. של איזו תרבות? טוב ששאלתן.

כל הג'אז הזה: מה בין צ'ארלסטון ושיער קצר?

מי שקראה את הפוסטים הקודמים (או פשוט מצויה בתקופה) יודעת ששנות ה-20 היוו גם את הרקע לעלייתו של סגנון מוזיקלי חדשני וסוחף, שהשתלט ללא קושי על מועדוני הריקודים של התקופה בסיוען של תזמורות הביג בנד (Big Band) – הלא הוא הג'אז. השילוב בין הקצב, העליצות והרוח החופשיה של מוזיקת הג'אז, ובין רצונן של נשים להשתחרר מכבלי המסורת ולחוות שחרור והכרה במעמדן, היוו קרקע פוריה להתפתחותו של זן מיוחד של נשים במדינות המערב בשנות ה-20 – ה-flappers. ה-flappers הוא שם כולל לנשים צעירות וליברליות שמרדו במוסכמות והיו מאופיינות בהנאתן מתענוגות 'אסורים' כמו שתיית אלכוהול, עישון, נהיגה במכוניות, מין חופשי וכמובן – אהבה עזה למוזיקת ג'אז ולריקודים כמו הצ'ארלסטון.

מי שהתנסתה בריקודים כמו לינדי הופ וצ'ארלסטון יודעת שהקצב המהיר וזריקת האיברים לכל עבר מקשים על לבישת בגדים מסורבלים מדי או מתנפנפים מדי; שיער מפוזר גם הוא לרוב מחוץ למשוואה, כי הוא נוטה להתנופף על הפנים ולהפריע לריקוד. גם ה-flappers לא איחרו לגלות זאת: באמצע שנות ה-20 הן כבר גיבשו סגנון מינימליסטי ומוגדר, שכלל שיער קצר, שמלות קצרות וישרות ללא קו מותניים וזריקת המחוך (פריט אופנה פופולרי עד אז) לעזאזל. במקומו, נשים רבות לבשו בגדי גוף או כרכו רצועות בד סביב החזה כדי שלא יפריע להן בריקודים.

תכשיטי אר דקו

תכשיטי אר דקו

בגזרת האקססוריז, פריטי אופנה נוספים שאפיינו את ה-flappers היו כובעים דמויי פעמון בסגנון קלושה (cloche hats) או עיטורי ראש שונים שכללו הרבה נוצות, פאייטים וחרוזים; שרשראות פנינים ארוכות בכמה שכבות; טבעות רבות; וסיכות דש (brooches). רוב התכשיטים שעטו ה-flappers היו בסגנון אר-דקו (ראו תמונה).

פריטים אופייניים נוספים היו תיקי יד קטנים (clutch bags) שניתן להכניס אליהם שפתון, מראה ו…זהו, בערך; משקפי קרן (תחשבו ההיפסטרים של ימינו); כפפות שמסתיימות בפרק כף היד או קצת אחריו; ונעליים עם עקב עבה יחסית ואבזם דק וגבוה.

שנות ה-30: המראה הנערי מתעדן, והופך לזוהר יותר

שנת 1929 סימנה את סוף עידן ה-flappers. הענן השחור בדמות השפל הגדול שהתחולל אז גירש את הקלילות והנהנתנות הטיפוסיות לשנים שלפני כן. בהתאם לכך, סגנון הלבוש של נשות התקופה התעדן, התקמר, ונעשה נשי ורך יותר, אך עדיין נותרו בו כמה סממנים שהופיעו לראשנה בשנות ה-20, למשל, המכפלת שגבוהה מהקרסול; והיעדר המחוכים. בשנות ה-30 השתלט מסך הכסף על התרבות המערבית, וסגנון הוליוודי הפך למילה האחרונה. השיער הקצר, החלק והצמוד לקרקפת פינה את מקומו לשיער ארוך יותר המסורק בגלים רכים ומעוצבים.

מראה קלאסי של שנות ה-30

מראה קלאסי של שנות ה-30.

שמלות ערב בשנות ה-30

שמלות ערב הוליווד-סטייל בשנות ה-30.

מראה טיפוסי לתקופה התאפיין במותניים צרות – וכתפיים רחבות (כריות כתפיים נכנסו אז לאופנה – מסתבר שהמפגע הזה הופיע הרבה לפני שנות ה-80). הבדים הפופולריים היו משי, סאטן ושיפון והבגדים הפכו צבעוניים יותר – הצבע הוורוד, למשל, החל לצבור פופולריות בשנים אלו.

מעל השמלות נשים לבשו ז'קטים קצרים ללא כפתורים או שאלים מחממים שחיבקו את פלג גופן העליון. החצאיות הפופולריות באותה תקופה הפגינו חלק קדמי קצר יותר מזה האחורי. כחלק ממגמת השחרור הנשי, שהמשיכה אל תוך שנות ה-30, לבישת מכנסיים הפכה פופולרית – ובמיוחד מכנסי גברים מחויטים (לעתים בסגנון מכנסי מלחים) – בעלי קו מותן גבוה וגזרה ישרה, אשר הפכו את הצללית הנשית לארוכה וחטובה. גם מכנסונים קצרים וחושפי ירך נצפו באותה התקופה.

שורטס

שורטס בגירסת שנות ה-30. השראה מהחלוצות בארץ ישראל?

מראה הערב בשנות ה-30 היה רווי זוהר: שמלות ארוכות, לעתים בעלות כמה שכבות, בעלות גב חשוף, שאמרתן הקדמית קצרה יותר מזו האחורית. שמלות אלו שאבו השראה ברורה מכוכבות הוליוודיות מפורסמות כמו ג'ין הארלו (מעוניינות גם אתן לקבל השראה מהארלו? צפו בקליפ הזה) שרוולי השמלות היו תפוחים או רוויי קפלים, מחשוף בצורת וי הפך לפופולרי, והקישוטים האופיינים למראה היו צעיפים, סרטי שיעור ופרחי בד, שהוצמדו בצדו או במרכז של צווארון או באמצע קו המותן. גם מקומם של הכובעים לא נפקד – אך את מקומם של כובעים צמודים לראש תפסו כובעים עם תיתורה רחבה יותר, שלא פעם נטו מקדימה והסתירו למחצה את עיניהן של הגברות, מה ששיווה להן מראה מסתורי ונחשק. 

כובעים של שנות ה-20 לעומת כובעים של שנות ה-30

כובעים של שנות ה-20 לעומת כובעים של שנות ה-30.

טוב, דיברנו מספיק. כעת, כשאתן יודעות פחות או כיצד ראוי שתתלבשו במסיבות סווינג, הגיע הזמן לתכל'ס. איפה מוצאים את כל הפריטים הנחשקים שיהפכו אתכן לפלפרית מגניבה משנות ה-20 או דיווה הוליוודית משנות ה-30? החיפוש אחר טיפים, אתרי אינטרנט שימושיים וחנויות מומלצות הוביל אותי לכמה פשניסטות סווינג מקומיות (ואחת שערקה לניו יורק) ששמחו לתרום מהידע שלהן.

אתרים מומלצים לשוחרות הוינטאג'

אתרים להשראה:

1. The Lisa Fremont Pages – אתר של גורואית וינטאג' שעוסקת בעיקר בשיער ואיפור אך סוקרת גם בגדים ואקססוריז. יש לה גם ערוץ יוטיוב משלה.

2. Pin Up Girl Clothing – האתר עוסק יותר במראה הפין-אפ משנות ה-50 ופחות בשנות ה-20-30, אך יכול להוות גם הוא מקור טוב להשראה.

אתרי קניות:

1. Mod Cloth – אתר מומלץ לרכישת שמלות.

2. Vivien of Holloway – חנות שמוכרת רפרודוקציות של בגדי וינטאג' (לרוב בסגנון שנוטה יותר לשנות ה-40 וה-50).

3. Unique Vintage – אתר אהוב על לינדי הופריות מחו"ל.

4. Re Mix – מותג נעליים נחשב שמלווה את קהילת הלינדי הופ העולמית כבר שנים רבות, המציע שלל סוגי נעליים שהן רפרודוקציות של נעליים מקוריות משנות ה-30 בעיקר.

בנוסף, מומלץ לחפש ולרכוש גם באתרים ebay (שם אפשר לחפש לפי עשורים) ו-etsy, בהן המבחר (גם של המחירים) רחב מאד ולא פעם כולל מציאות מפתיעות.

חנויות וינטאג' ויד שנייה שכדאי לבזוז (רשימה חלקית ביותר)

1. שוק וינטאג' ויד שנייה בכיכר גבעון – מתקיים בימי שישי בין 8:00-15:00. מציע בגדים ותכשיטים שווים משלל תקופות במחירים זולים.

2. "צ'לסי" – מקווה ישראל, תל אביב. המחירים סבירים מאד ולרוב נעים בין 50-200 ש"ח. בחנות יש שמלות, חצאיות, קרדיגנים וז'קטים יפים ומבחר שמתחלף תדיר.

3. "אדרת" – בוגרשוב, תל אביב.

4. "לוני וינטג'" ביפו.

5. "אניצ'ה" – לצפוניות שבינינו, תמיד שווה לקפות לחנות הזו במרכז הכרמל בחיפה.

ועכשיו כשאתן מצוידות בכל המידע הזה, הסתערו על החנויות והאינטרנט! חוש הסטייל שלכן יודה לכן גם אם הארנק שלכן לא.

***
הבלוג מודה מקרב לב לבחורות המקסימות שתרמו מהידע שלהן ומניסיונן:

מיכל מייקי שוקט, שרון גוזמן, מיכל תדמור, מאיה שפירא ורוית זליג.
***

אגדות סווינג: רקדנים שחייבים להכיר. חלק 2

Written by דפנה בן יהושע. Posted in חי בלינדי לנד

אז כפי שהבטחתי בפוסט הקודם, לפניכם פוסט נוסף העוסק ברקדנים שכל לינדי הופר וכל מי שמתעניין בתקופה חייב להכיר. והפעם – אל מינס ודון המפטון.

אל מינס (Al Minns): המסע של הרגליים המשוגעות

אל מינס

אל מינס, מהדמויות החשובות ביותר בתחייתו המחודשת של הסווינג.

אל מינס, אפרו-אמריקאי יליד וירג'יניה שבגיל חמש, בעיצומו של השפל הגדול,  רקד ברחובות כדי לקושש מטבעות לו ולמשפחתו, בוודאי לא חשב אז שיגיע היום והוא ייזכר כאחד מרקדני הלינדי הופ הנודעים בהיסטוריה – וכמי שסייע לתעד ולשמר היסטוריה זו. אך כך היה.

אל מינס נולד ב-1920 ב-Newport News שבווירג'יניה, ובהמשך הוא ומשפחתו עברו להארלם. בגיל 17 החל לפקוד את אולם הריקודים המפואר ביותר של הארלם דאז, הסאבוי (Savoy Ballroom). זמן קצר לאחר מכן הצטרף אל מינס לקבוצת רקדני הלינדי הופ הנודעת והמצליחה ביותר בתקופתה – הלינדי הופרים של ווייטי (Whitey's Lindy Hoppers), שבראשה עמד הרברט ווייט, שומר סף במועדון הסאבוי שהפך את יכולתו לצוד כישרונות צעירים לקריירה. גם במקרה של אל מינס טביעת העין של ווייטי לא הכזיבה,  וב-1938, שנה לאחר שהתחיל לרקוד בסאבוי, אל ובת זוגו לריקוד, מילדרד פולארד (Mildred Pollard) כבר זכו במקום הראשון בתחרות הנחשבת של התקופה, ה-Harvest Moon Ball.

אל מינס היה אחד מהרקדנים הצעירים ביותר בקרב הלינדי הופרים של ווייטי, אך גם אחד הבולטים שבהם. אל הצטיין ברגליים ארוכות וגמישות בצורה יוצאת דופן, אותן יכול היה להניע לכל הכיוונים ובכל האופנים. האופן בו רגליו נזרקו בחינניות ובקלילות לכל עבר בעת שרקד העניקה לו את הכינויים "Crazy Legs" ו-"Rubber Legs" ("רגלי גומי"). בספרו האוטוביוגרפי של פרנקי מנינג, הרקדן המוביל של ווייטי אשר יצר עבור הקבוצה כוראוגרפיות רבות, הוא מספר שעודד את אל להחצין את השימוש ברגליו ושבנה את הכוראוגרפיות שלו במיוחד כדי שידגישו את ייחודו של אל כרקדן. פרנקי גם מעיד על כך שלאל מינס היה חוש קצב פנטסטי. תכונות אלו, יחד עם תנועותיו החלקות והשליטה המלאה בכל איברי גופו, הפכו את אל מינס להיות רקדן שקשה להסיר ממנו את העיניים.

עד כאן דיבורים. סרטון אחד שווה יותר מאלף מילים. בקטע הריקוד הנודע מהסרט "Helzapoppin'" מ-1941 , בו אל מינס ו-Willa Mae Ricker הם הזוג השלישי שרוקד, ניתן להבחין בבירור בסגנונו הייחודי. צפו כאן – אל ו-Willa Mae נכנסים ב-3:33. אחד הקטעים המדהימים בסרטון הוא זה בו הוא מניף את רגלו ב-90 מעלות מעל בת זוגו ומסתובב על צירו במהירות.

ואם מדברים על Helzapoppin', הנה אנקדוטה מעניינת: בתכנון המקורי, אל מינס ובת זוגו כלל לא היו אמורים להשתתף בסרט. אך לאחר שאחד הזוגות כשל שוב ושוב בחזרות, פרנקי החליט להחליף אותם באל ו-Willa Mae, החלטה שבהחלט הוכיחה את את עצמה. מלבד Helzapoppin', אל השתתף בסרטים נוספים, כגון "Hot Chocolate" ו-Hot Mikado".

נראה היה כי סצינת הריקוד שלעיל תהווה נקודת פתיחה מצוינת לקריירה של אל מינס; אך כשהדי מלחמת העולם השנייה הגיעו גם לאמריקה, אל ורקדנים נוספים נאלצו לחדול מהריקודים ולהתגייס. עם זאת, עבור אל לא היה זה אות הסיום לקריירה – היתה זו הפוגה זמנית ותו לא.

אל מינס וליאון ג'יימס

אל מינס וליאון ג'יימס, הצמד שהכיר לעולם את הצ'רלסטון. 1951. צילם: Clemens Kalischer.

בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים מתחיל פרק ב' של קריירת הריקוד של אל מינס. הוא חובר לרקדן נוסף מתור הזהב של הארלם, ליאון ג'יימס (Leon James) ויחד הם הופכים למשמרים של ריקודי הג'אז המקוריים, שבאותה עת סובלים מדעיכה בפופולריות. את הדחיפה לקריירה זו נותן ההיסטוריון מרשל סטרנס (Marshall Stearns), שכותב יחד עם אשתו ג'ין ספר הסוקר את ההיסטוריה של ריקודי הג'אז באמריקה. ב-1968 יוצא הספר, "Jazz Dance: The Story of American Vernacular Dance", הכולל בין היתר ריאיונות עם אל וליאון, ג'ין קלי, ה-Nicholas Brothers, פרד אסטר, ג'ינג'ר רוג'רס ובוב פוסי. בהמשך הספר הופך ל"תנ"ך" של רקדני הג'אז לסוגיו ולמקור מידע מוביל בתחום.

הספר סיפק לאל וליאון לא רק הזדמנות להתרפק על עברם אלא גם הזדמנות להמשיך לרקוד: הם יצאו עם סטרנס למסע הופעות בשלל תוכניות טלוויזיה  בהם הדגימו צעדי ריקוד של לינדי הופ וצ'רלסטון וגם כוריאוגרפיות ידועות כמו השים שאם (Shim Sham). צפו כאן להדגמה ידועה שלהם מבצעים את השים שאם; וכאן לקטע מלבב במיוחד מתוכנית אירוח מ-1961,  בו הם מדגימים צעדי צ'רלסטון ולינדי הופ וכן תנועות כמו ה-shimmy וה-snakehips.

עם כל זאת, הספר גם עורר מחלוקת באשר לנכונות העובדות שבו. פרנקי מנינג לא ידע על Jazz Dance, וקרא אותו לראשונה רק כאשר ניתן לו עותק של הספר ב-1971. באוטוביוגרפיה שלו הוא מספר כי היה מופתע ומבולבל לגבי האופן בו אל וליאון הציגו את הדברים בספרו של סטרנס. כך למשל, בעוד שאל מינס טען שהרקדנים בסאבוי מעולם לא גנבו צעדים אחד מהשני, פרנקי אומר שההיפך הוא הנכון: הלינדי הופרים תמיד הראו את הצעדים שלהם אחד לשני ולמדו זה מזה; אדרבא, "גניבת" צעדים היתה דרך מקובלת ללמוד צעדים ולפתח אותם. כמו כן, אל וליאון אמרו שהם המציאו את ה-air steps, אותן הנפות אקרובטיות במהלך ריקוד הלינדי הופ שניתן לראות בסרטים כמו Helzapoppin'. מנגד, פרנקי אומר בספרו כי הוא היה הראשון להתנסות ב-air steps ולימד את השאר. פרנקי מוסיף ואומר כי התעמת עם אל מינס לגבי כך, והאחרון הודה בסופו של דבר כי אינו באמת יודע מי המציא את ה-air step הראשון.

אל וליאון

כרזה המזמינה אנשים להצטרף לשיעורי הריקוד של אל מינס וליאון ג'יימס.

כך או כך, אין עוררין על כך שאל וליאון תרמו רבות לשימור ולתיעוד הריקודים ממשפחת הג'אז. מלבד ספרו של סטרנס וההופעות הטלוויזיוניות שנלוו אליו, אל וליאון  צולמו גם לסרט תיעודי בשם "The Spirit Moves: a History of Black Social Dance on Film". יוצרת הסרט, Mura Dehn, תיעדה במשך כשלושה עשורים את האבולוציה שעברו ריקודים אפרו-אמריקאיים בארצות הברית מ-1900 ועד 1986. הסרט יצא ב-1987, ומלבד אל וליאון כיכבו בו בין היתר גם פרנקי מנינג ו-Willa Mae Ricker. קטעי הריקוד המהפנטים שרואים בסרט ממשיכים להשפיע ולהוות מקור השראה לרקדנים עד היום.

בקטעים הבאים ניתן לראות הדגמות של Cakewalk (ריקוד מתקופת העבדות שהיווה את הגרסה הפרודית והמוקצנת של העבדים לריקודים הסלוניים  שרקדו אדוניהם הלבנים), Tranky Doo (כוריאוגרפיית ג'ז ידועה שנוצרה על ידי Pepsi Bethel, אחד מהלינדי הופרים של ווייטי) ובלוז (ריקוד חושני ואטי יותר, אשר נהגו לרקוד במסיבות בית בהארלם בשעות הקטנות של הלילה, כאשר הרוקדים העייפים נצמדו זה לזה באופן שהלהיט את האווירה).

כאן לא תמה עבודתו של אל מינס. בשנות השמונים, ריקודי הסווינג מתגלים מחדש על ידי רקדנים שבדים, שצופים בסרטונים מהתקופה ומנסים לשחזר את הצעדים שהם רואים. בשאיפתם לחזור למקורות עד כמה שניתן, הם טסים לניו יורק ומנסים לאתר את אל מינס, אותו הם מוצאים, הפלא ופלא, במועדון ריקודים. בראיון הזה אל מתאר את המפגש. בהמשך, אל מינס לימד גם את השבדים וגם את הרקדנים האמריקאים סטיבן מיטצ'ל וארין סטיבנס שניסו בדיוק באותה תקופה להחיות את הסווינג בארצות הברית. וכך פתח אל מינס בקריירה שלישית, כמורה לסווינג.

משנת 1981 ועד שנת 1985, בה הלך לעולמו, לימד אל מינס בבית הספר לריקוד Sandra Cameron Dance Center בניו יורק, שם החדיר בתלמידיו את אהבתו והידע העצום שלו בריקודי ג'אז, מורשת הנשמרת שם עד היום.

לסיום, הקטע הזה, שהוא סוכריה של ממש, מדגים באופן מושלם כיצד צעדי הריקוד האותנטיים מהארלם משפיעים עד היום על ריקודים מודרניים כמו היפ הופ וברייקדאנס.

דון המפטון (Dawn Hampton): מלכת הקברט

דון המפטון

דון המפטון במראה טיפוסי משנותיה כזמרת קברט.

בניגוד לשלושת הרקדנים שסופר עליהם עד כה (פרנקי מנינג, נורמה מילר ואל מינס), דון המפטון לא היתה לינדי הופרית מקורית מהארלם והיא בעצמה מעידה על כך שאינה רקדנית. אם כך, מדוע להזכיר אותה בסדרת הפוסטים הזו? ובכן, גם אם לא היתה רקדנית באופן רשמי, הרי שהשפעתה של דון על רקדנים בעבר ובהווה היא יוצאת דופן בהיקפה ובחשיבותה, ולכן אך ראוי לכלול אותה כאן. המשיכו לקרוא ותבינו למה אני מתכוונת.

דון המפטון נולדה במידלטאון, אוהיו, בשנת 1928 למשפחה בת 12 ילדים. אביה, קלרק דיקון המפטון, היה בנם של עבדים ומעולם לא רכש השכלה מסודרת, אך הוא לימד את עצמו קרוא וכתוב וגם למד לנגן בעצמו על מגוון כלי נגינה. את כוח הרצון שלו ואת כישרונותיו העביר גם לילדיו, עמם יצר הרכב מוזיקלי משפחתי שהופיע ברחבי ארצות הברית. תשעת הילדים (ששרדו מה-12; שלושה מתו בגיל צעיר) ניגנו על לא פחות מ-14 כלים. דון הצטרפה להרכב כשהיתה פעוטה בת שלוש. באחד הריאיונות שנערכו עמה היא מתארת כיצד אביהם היה שם בידי ילדיו כלי נגינה ברגע שהיו גדולים מספיק כדי לאחוז בהם. היא כמובן לא היתה יוצאת דופן, וניגנה בסקסופון אלט וטנור.

על אף שהמשפחה נקלעה לא פעם לעוני קשה, ההרכב המשפחתי המשיך להופיע וזכה להצלחה ניכרת וב-1950 אף הופיע בקרנגי הול שבניו יורק, אחד מאולמות המופעים הנודעים ביותר בעולם. ההרכב הופיע גם במועדון הסאבוי ותיאטרון האפולו שבהארלם. חלק מהאחים לבית המפטון הפכו את המוזיקה לקריירה ארוכת שנים, ביניהם אחיה של דון, לוקסלי "סלייד" המפטון (Locksley "Slide" Hampton) שהפך לנגן טרומבון מפורסם ומוערך, ואחיותיה Aletra ו-Virtue שבהמשך חייהן הופיעו כצמד וניגנו על פסנתר וקונטרבס.

ב-2011 יצא הסרט התיעודי "The Unforgettable Hampton Family" של היוצרת ג'ולי כהן (Julie Cohen) שמספר על המשפחה המופלאה שהצמיחה מתוכה כשרונות רבים. כך למשל, ניתן לראות בסרט ש הכישרון של ההמפטונים חוצה דורות: רבים מהילדים והנכדים של האחים לבית המפטון בורכו גם הם בכישרון מוזיקלי, והם שרים ומנגנים בשלל כלי נגינה. צפו בסרט כאן (מומלץ! אורכו חצי שעה בלבד).

ככל שההרכב עלה והצליח, כך הגיעו הצעות מפתות מאמנים והרכבים אחרים של התקופה, כמו קאונט בייסי (Count Basie) למשל, אשר ניסו לפתות את האחים להצטרף לשורותיהם. אך האחים תמיד סירבו כיוון שלא רצו לפרק את ההרכב שלהם. עם זאת, בהמשך הדרך נפרדו האחים לדרכיהם השונות. חלק פצחו בקריירות סולו וחלק המשיכו להופיע בקבוצות קטנות יותר. דון ושלוש מאחיותיה, Aletra, Virtue ו-Carmelita, הופיעו באינדיאנפוליס כרביעיית זמרות. אך דון, שהתגעגעה לכרך הגדול, שבה ב-1958 לניו יורק, במה שסימן את נקודת הפתיחה לקריירת סולו משגשגת ומגוונת.

דון המפטון

הדיווה האולטימטיבית. דון המפטון.

משנות השישים ועד שנות השמונים של המאה ה-20, דון הופיעה כזמרת קברט במועדונים ועל הבמה – היא השתתפה במחזות זמר והפקות נוספות, ואף כתבה בעצמה חלק מהשירים שביצעה. היא היתה לזמרת הבית של המועדון Lion's Den בגריניץ' ווילג', שהיה מקום מפגש של הומוסקסואלים – קהילה בה זכתה דון לפופולריות רבה. בשנים האלו דון היתה לדיווה אמיתית – כזו שסללה את הדרך לאלו שבאו אחריה, ואף לימדה חלק מהן (ברברה סטרייסנד ובט מידלר, למשל). מבקריה באותה תקופה כינו אותה "זמרת הזמרות" ו"מלכת הקברט". את הצלחתה (במיוחד בקרב קהל ההומוסקסואלים) היא מייחסת לכך שהצטיינה בהגשת שירים שמספרים סיפור, כמו נטישתו של גבר את אהובתו, לקהל שחווה את אותם הדברים.

אולם, בשנת 1964 היה נראה שהקריירה של דון עומדת על פי תהום. בעקבות סיבוך בניתוח שעברה בבלוטת התריס, מיתרי קולה נפגמו. קולה הערב שהתפרש על פני כמה וכמה אוקטבות, היה בסכנה ממשית. לאחר שיקום שארך כשנה, קולה חזר אליה, על אף שאיבדה חלק ניכר מהטווח המקורי שלו. כדי לסמן את ניצחון האופטימיות שלה על הפציעה, היא כתבה וביצעה שיר בשם "Life is What You Make of It". כפיצוי על קולה שהוחלש, בשנים שלאחר מכן דון העמיקה ושכללה את כישורי הבמה שלה וכך יכלה להמשיך ולהופיע.

בשנות השמונים זכתה דון לפרס מפעל חיים בתחום הקברט מטעם המגזין הניו-יורקי Private Lives. ב-1988 היתה מועמדת לפרסים על בימוי והלחנה מטעם איגוד הקברט והמועדונים של מנהטן (Manhattan Association of Cabarets and Clubs). ובשנות התשעים, הגיע הסווינג אל חייה.

הסווינג אמנם זכה לתחייה מחודשת בשנות השמונים, אך לקח לו זמן לחלחל. רק בשנות התשעים הוא התחיל לצבור בארצות הברית פופולריות ניכרת. בשביל דון, שלא עייפה מלחפש אפיקים לבטא בהם את כישרונותיה, היתה זו הזדמנות פז: היא למדה לרקוד. באותה עת היא היתה כבר אשה מבוגרת, בשנות השישים לחייה. אך לא הגיל ימנע מאשה נחושה, אופטימית ומוכשרת כמוה לוותר. גם חוש הקצב שלה והמוזיקליות שלה היו לה לעזר.

דון, שחלקה ידידות ארוכת שנים עם פרנקי מנינג, הופיעה לצדו בסצינת הלינדי הופ בסרט "Malcolm X" מ-1992. בספרו מעיד פרנקי, כי דון היתה אחת מבנות הזוג לריקוד המועדפות עליו. בקטע הזה מ-2007, מפסטיבל Lindyfest ביוסטון, טקסס, דון ופרנקי רוקדים בפני קהל התלמידים. אך תרומתה של דון לעולם הלינדי הופ לא הסתיימה כאן. משנות התשעים ואילך דון נוהגת להתארח באירועים ופסטיבלים המוקדשים לריקוד ברחבי העולם, בהם היא מלמדת ריקוד ונותנת הרצאות. ב-2010, כאשר דון התארחה במחנה ריקודי הלינדי הופ הגדול בעולם, שמתקים מדי שנה בעיירה השבדית Herräng, היא הפתיעה את הקהל כשפצחה בריקוד ספונטני באמצע הופעת התזמורת. הסרטון הזה אומר הכל.

וכאן ניתן לראות את דון בהרצאה המסורתית על מוזיקליות שהיא מעבירה לתלמידים ב-Herräng מדי קיץ. אי אפשר שלא לקלוט את השובבות, הכישרון והמוזיקליות הניכרים בכל תנועה ותנועה.

בכל הקשור לדמותה, סיפור חייה והחיוניות המדהימה שלה גם בשנות השמונים לחייה, דון היא אדם מעורר השראה בצורה יוצאת דופן. היא מעידה על עצמה בריאיונות שהיא מאמינה כי בריקוד יש מן הרוחניות: ריקוד יכול לקרב בין בני אדם ולהשכיח מהם את דיעותיהם הקדומות. כך למשל, היא אינה חדלה להתפעל מכך שפסטיבלים בינלאומיים לריקוד מאחדים תחת אותה קורת גג אנשים מקצוות תבל – לא פעם כאלו המגיעים ממדינות עוינות זו לזו. אני יכולה להעיד ממקור ראשון שהרצאותיה של דון מלאות בהומור, אופטימיות ואהבה גדולה למוזיקה, לריקוד ולבני אדם.

נסיים בקטע בו דון מפגינה כישרון מוזיקלי נוסף שלה: שריקת יצירות מוזיקליות. צפו כאן.

דון המפטון

דון המפטון היום.

עד כאן על רקדנים גדולים ומעוררי השראה. בחודש הבא נעבור לנושא אחר. מהו? כדי לגלות יהיה עליכם לבקר בבלוג.

מקורות:

1. Manning, Frankie; Cynthia R. Millman (2007). Frankie Manning: Ambassador of Lindy Hop. Philadelphia, Pennsylvania: Temple University Press

2. פוסט על Al Minns בבלוג הלינדי הופ Swungover

3. סקירה על אל מינס באתר The Archives of Early Lindy Hop

4. The Spirit Moves on Wikipedia

5. האתר של ביה"ס לריקוד של Sandra Cameron

6. ערך על דון המפטון באתר Swing Sistah Productions

7. ערך על דון המפטון באתר Century Masters  המוקדש לרקדני לינדי הופ וסטפס

8. האתר Dawn's Bday שהוקם לרגל יום הולדתה ה-78 של דון המפטון ב-2006

9. Hinckley, David (February 22, 2011). "Dawn Hampton, eight siblings of Hampton clan showcase determination, musical talent, spirit in doc". New York Daily News

10. Michelle Michalos (February 3, 2011). "The Unforgettable Hampton Family: A Q&A with Filmmaker Julie Cohen. " Thirteen.

11. "The Unforgettable Hampton Family", Film (2011)

אגדות סווינג: רקדנים שחייבים להכיר. חלק 1

Written by דפנה בן יהושע. Posted in חי בלינדי לנד

הלינדי הופרים של ווייטי

ברוכים הבאים. פוסט זה הוא החלק הראשון מתוך שניים על רקדני לינדי הופ שכל מי שמתעניין בריקוד ובתקופה חייב להכיר. והיום בתפריט: פרנקי מנינג ונורמה מילר.

פרנקי מנינג (Frankie Manning): הרקדן שהפך לשגריר

מי היה פרנקי מנינג? מי מכם שרוקד לינדי הופ כבר זמן מה, בוודאי שמע את שמו ואולי מכיר קצת מן ההיסטוריה של האדם המיוחד הזה. ולמי שטרם שמע את שמו, זו ההזדמנות שלכם ללמוד עליו. ללא הלינדי הופ, כנראה שלא היינו מכירים את פרנקי; ללא פרנקי, ספק אם הלינדי הופ שאנו מכירים כיום היה אותו הריקוד.

פרנקי מנינג בנמל סידני

פרנקי בנמל סידני, לשם הגיע במסגרת סיבוב הופעות עולמי שכלל את אוסטרליה. 1938.

פרנקי מנינג נולד בג'קסונוויל, פלורידה ב-1914. כשהיה בן 3, עברו הוא ואמו להארלם שבניו יורק. באותן שנים, שחורים רבים מדרום ארצות הברית יצאו לחפש את מזלם בצפון המדינה. אמו של פרנקי, לוסיל, היתה אשת מסיבות תוססת ונהגה לקחת את פרנקי עמה לבילויים, כדי שלא תצטרך להשאיר אותו עם שמרטפית. אחד מהבילויים האופיינים להארלם באותה התקופה היה "מסיבות שכר דירה" (rent parties), שגבו רבע דולר בכניסה, ומטרתן היתה לסייע באיסוף כסף לתשלום שכר הדירה של הדיירים. פרנקי נהג להציץ ברוקדים מבעד לדלת והיה מוקסם מהאווירה המשולהבת, שמחת החיים והתנועות הקצביות. בהמשך, כשבגר מעט, הורשה להיכנס לרחבת הריקודים והיה נוהג לצפות בריכוז בתנועות הרגליים של הרוקדים, אותן ניסה לחקות כשהיה חוזר הביתה. בגיל 12, התגשמה משאלת נפשו של פרנקי הצעיר כשאמו הרשתה לו לבוא עמה לנשף ריקודים של המועדון שלה. פרנקי הנרגש עטה על עצמו בגדים חגיגיים, כובע ועניבת פפיון, והתרברב בפני חבריו שהוא הולך לרקוד בנשף. כאשר אמו הזמינה אותו לרקוד, הוא ניסה לחקות את הריקודים שראה סביבו, אך בתום הריקוד הוא זכה ממנה לתגובה הצוננת הבאה: "פרנקי, אתה לעולם לא תהיה רקדן. אתה נוקשה מדי."

אנשים רבים בוודאי היו מוותרים אחרי קביעה נחרצת כזו, אך לא פרנקי. ניצני האופטימיות, כוח הרצון וההתמדה, שניכרו בו כשהיה אדם בוגר, החלו לנבוט בו כבר אז. פרנקי התייחס לדבריה של אמו כביקורת בונה והחל להשקיע בריקוד עוד יותר. לאורך שנות ההתבגרות שלו, פרנקי נהג לפקוד בקביעות שני אולמות ריקודים בהארלם: הרנסנס (Renaissance Ballroom) והאלהמברה (Alhambra Ballroom). שנות העשרים והשלושים בהארלם היו שעתן היפה של להקות הביג בנד (Big Band), שלצליליהן רקדו פרנקי וחבריו. הביג בנדס היו תזמורות שמנו בין 12 ל-25 נגנים, וכללו בעיקר כלי נשיפה כגון סקסופונים, חצוצרות וטרומבונים; ומחלקת קצב (rhythm section) שהתבססה על תופים, קונטרבס, פסנתר וכלי הקשה נוספים. ברנסנס ובאלהמברה פגש פרנקי נערים שנהגו לרקוד ריקוד אותו כינו "לינדי". הלינדי הופ התפתח מסגנון ריקוד קודם, ה-Breakaway, אך הקצב והתנועות שלו התאימו יותר למוזיקת הג'אז של התקופה. פרנקי וחבריו אימצו את הסגנון החדש והחלו להמציא לו צעדים חדשים ולשלב בו אלמנטים מריקודים אחרים כמו הצ'רלסטון. באותה עת היה פרנקי עוד רקדן צעיר ונלהב בין רקדנים צעירים ונלהבים אחרים. אך הרגע שבו יסומן כאחד מרקדני הלינדי הופ המובילים המתין לו מעבר לפינה.

בגיל 19 החל פרנקי ללכת למועדון הסאבוי (Savoy Ballroom), אולם הריקודים היפה והמהודר ביותר בהארלם, שאירח את תזמורות הביג בנד הנחשבות ביותר. באותה עת כבר היתה בסאבוי קבוצה של רקדני לינדי הופ שנהנתה מחסותו של הרברט "ווייטי" ווייט (Herbert "Whitey" White). ווייטי שימש כשומר סף בסאבוי וניחן בעין טובה לזיהוי כשרונות צעירים. הוא אסף קבוצה של רקדנים מוכשרים במיוחד, והעניק להם פינה משלהם באולם (Cat's Corner) בה יכלו להפגין את כישוריהם. פרנקי וחבריו, שהתרשמו מאד מהרקדנים של ווייטי, חיקו את צעדיהם וניסו לפתח צעדים ותנועות חדשים כדי למשוך את תשומת לבו של ווייטי. ב-1934 הציע ווייטי לפרנקי להצטרף לקבוצת הרקדנים שלו. פרנקי הפגין את טוב לבו ונאמנותו לחבריו כאשר השיב שיצטרף רק אם חבריו יורשו להצטרף גם הם. לאחר היסוס ראשוני, ווייטי הסכים לעסקה.

הלינדי הופרים של ווייטי

White's Lindy Hoppers, קבוצת רקדני הלינדי הופ המצליחה ביותר בתקופתה. פרנקי מנינג משמאל.

בשנים הבאות, קבוצת הרקדנים של ווייטי, ה- "Whitey's Lindy Hoppers", הפכה לקבוצת הלינדי הופרים הנודעת ביותר בתקופתה. עם הזמן הפך פרנקי למנהיג הרקדנים, כאשר המציא כוראוגרפיות קבוצתיות אתן הופיעה הקבוצה בסיבובי הופעות בחו"ל ובסרטים כגון "A Day at the Races" ו-"Helzapoppin'". במשך כל העת, פרנקי המשיך לפתח ולשכלל הן את צעדי הריקוד והן את סגנון הריקוד. למעשה, הוא האחראי הישיר לרבים מהאלמנטים שהשתמרו בלינדי הופ עד היום.

צפו בסצינת הלינדי הופ ב-A Day at the Races ונסו לזהות את פרנקי.

אחת התרומות המפורסמות ביותר של פרנקי ללינדי הופ היתה ה-air step, או ה-aerial: צעד נועז בו אחד מבני הזוג מעיף את בן/בת זוגו באוויר במפגן אקרובטי מרשים. פרנקי וחברתו לקבוצה, פרידה וושינגטון, הדהימו את הקהל כשהיו הראשונים לבצע aerial במהלך תחרות ריקודים בסאבוי. צפו בסרטון בו פרנקי מספר על המצאת ה-aerial הראשון.

פרנקי מנינג ואן ג'ונסון, אריאל

פרנקי ואחת מבנות זוגו לריקוד, אן ג'ונסון, מבצעים "אייר סטפ". 1941.

אי אפשר לדבר על פרנקי מבלי להזכיר את השים-שאם (Shim Sham), 'ריקוד שורות' קבוצתי ידוע המשלב בתוכו צעדי ג'אז אותנטי. אמנם, פרנקי לא המציא את השים שאם (ההמצאה מיוחסת לרקדנים לאונרד ריד ו-ווילי ברייאנט) אך הווריאציה שלו על הכוראוגרפיה הפכה לשים שאם המפורסם אותו רוקדים עד היום בקהילות לינדי הופ ברחבי העולם.

עוד לא הספקתם ללמוד את השים שאם? בסרטון הזה מדגים פרנקי את הצעדים.

לרוע המזל, במלחמת העולם השנייה רבים מהרקדנים ב-Whitey's Lindy Hoppers נאלצו להתגייס לצבא ולהילחם מעבר לים. הקבוצה התפרקה, אך לא אדם כפרנקי יוותר בקלות על הריקוד. עם שובו מהמלחמה פרנקי הקים קבוצה בשם ה-"Congaroos" עמה הופיע בבריטניה ובדרום אמריקה. אולם, בתחילת שנות החמישים החלה הפופולריות של הריקוד לדעוך וההזמנות להופיע הלכו והתדלדלו. בלית ברירה, פרנקי התחיל לעבוד בשירות הדואר. רוב עמיתיו לעבודה לא ידעו על עברו. בשנת 1958 נסגר מועדון הסאבוי. נראה היה שהלינדי הופ הוא נחלת העבר; ניצוץ ייחודי של פיסת תרבות אפרו-אמריקאית שנידונה להישאר בימי התהילה של הארלם.

אך ללינדי הופ היו תוכניות משלו. בשנות השמונים, שתי קבוצות של רקדנים (האחת מארצות הברית והשנייה משבדיה) החלו לגלות עניין מחודש בריקוד הישן. החיפושים הובילו אותם לניו יורק, שם עדיין חיו חלק מרקדני העבר, ביניהם פרנקי, שהיה כעת בשנות השבעים לחייו. השילוב בין הסקרנות של התלמידים החדשים, והלהט שעוד היה קיים ברקדנים הוותיקים הובילו לתחייה של הלינדי הופ, שתוך פחות משלושה עשורים הגיע לכל קצוות תבל. גם בפריחה המחודשת הזאת היווה פרנקי כוח מרכזי: על אף גילו המתקדם, הוא לימד רקדנים רבים, תרם את הידע ההיסטורי שלו על התקופה ועזר לפתח ולקדם קהילות רקדנים רבות ברחבי העולם. ההיסטוריה של פרנקי כרקדן, התפתחות הלינדי הופ משנות העשרים ועד ימינו ופועלם של פרנקי ורקדנים וותיקים נוספים למען הלינדי הופ תועדו באוטוביוגרפיה מ-2007 שכתב בשיתוף פעולה עם אחת מתלמידותיו, סינת'יה מילמן, שזכתה לשם ההולם "Frankie Manning: Ambassador of Lindy Hop".

בשנות התשעים הלינדי הופ הגיע שוב אל המסך הגדול, בסרטו של ספייק לי מ-1992, "Malcolm X". בסרט יש סצינת לינדי הופ בה מופיעים דנזל וושינגטון, אותו פרנקי אימן, ופרנקי עצמו, בהופעת אורח. צפו בקטע.

פרנקי נפטר זמן קצר לפני יום הולדתו ה-95, ב-27 באפריל 2009. הרקדן שכמעט ונשכח לפני כמה עשורים, הלך לעולמו לאחר שזכה להכרה מחודשת וכשהוא נישא על גלי אהבה והערצה של רבבות רקדנים ברחבי העולם: מניו יורק, ערש הלינדי הופ, ועד למקומות מרוחקים כמו סינגפור וישראל. פרנקי היה אמור לחגוג את יום הולדתו ה-95 בניו יורק, באירוע ריקודים מיוחד (ה-"Frankie 95" או ה-"Frankie Fest"). המסיבה התקיימה בלעדיו והיתה לאירוע הנצחה.

במסגרת האירוע, ה-Silver Shadows, קבוצה שחיברה בין כמה מרקדני הלינדי הופ המובילים בעולם כיום, הקדישה לפרנקי את הריקוד הבא, המבוסס על צעדים וחלקים של כוראוגרפיות שבזכותם פרנקי זכה לתהילה.

נורמה מילר (Norma Miller): מלכת הסווינג

נורמה מילר בצעירותה

נורמה מילר בצעירותה.

אם פרנקי מנינג הפך להיות שגריר הסווינג בעולם כולו, הרי שנורמה מילר, רקדנית נוספת שהשתייכה ללינדי הופרים המקוריים, נודעה ברבות השנים כ"מלכת הסווינג".

נורמה מילר, שהצטרפה לקבוצת הלינדי הופרים של ווייטי כנערה צעירה, היתה גורם מרכזי ביצירתו והתפתחותו של הלינדי הופ כפי שאנחנו מכירים אותו היום – ועל תרומתה זו לריקוד וסיועה בשימורו עד ימינו אנו אף זכתה ב-2003 לפרס יוקרתי מטעם הארגון האמריקאי NEA (National Endowment of the Arts) המקדם מצוינות באמנות.

לפני שנתחיל לסקור את חייה מעוררי ההשראה של נורמה – הנה סרטון קצר שיכניס אתכם לאווירה, פרומו לסרט התיעודי על חייה, "Queen of Swing", שיצא ב-2006.

נורמה מילר נולדה בהארלם ב-1919 ובדצמבר האחרון חגגה את יום הולדתה ה-93, מה שהופך אותה לאחת מהלינדי הופרים המקוריים הבודדים שעדיין חיים היום. כבר בילדותה הביעה נורמה עניין רב בריקוד, ובדומה לפרנקי, היא השתעשעה בריקוד במסיבות שכר דירה, כשהיתה ילדונת בת 3 או 4. אהבת הריקוד של נורמה זכתה גם לתמיכה מאמה: האם, שגידלה לבדה את נורמה ואחותה דוט (אביהן נפטר חודש לפני הולדתה של נורמה), רשמה אותה לשיעורי ריקוד על אף שהמשפחה חיה בצמצום. ב-1929 האם ובנותיה עברו להתגורר בבניין ברחוב 140 בהארלם, החלטה שהתברר כגורלית, שכן, מועדון הסאבוי היה ממוקם ממש מאחורי דירתן. בכל ערב, נהגו נורמה ואחותה נהגו להאזין ולרקוד למוזיקה מאולם הריקודים שנשמעה היטב בביתן. זו היתה החוליה הראשונה שקשרה את נורמה לסאבוי.

נורמה וחבריה נהגו להתקבץ מחוץ לסאבוי ולצפות בקהל הרוקדים שיצא ונכנס מהאולם. על אף שלא יכלו להיכנס פנימה כי היו צעירים מדי, בדרך זו או אחרת הצליחו לקלוט כמה מהצעדים שראו במקרה והתאמנו עליהם בחוץ. כבר אז נורמה בת ה-12 עוררה התפעלות בעוברים ושבים, שנהגו לעצור מלכתם ולצפות בה ובחבריה רוקדים ואף להשליך לעברם כמה מטבעות. באחת מהפעמים שרקדה נורמה על המדרכה שמחוץ לסאבוי הבחין בה Twistmouth George, אחד הרקדנים המפורסמים באותה תקופה, והזמין אותה לרקוד עמו בתחרות בסאבוי (הוא היה צריך לקבל אישור מיוחד להכניסה לאולם, מפאת גילה הצעיר). הם זכו במקום הראשון בתחרות.

צפו בנורמה מספרת על החוויה ששינתה את חייה בקטע שלקוח מתוך הסרט התיעודי "Jazz" בהפקת רשת PBS.

נורמה לא סיפרה לאיש על הצלחתה המפתיעה, ועל אף שלא יכלה לרקוד בסאבוי כי היתה צעירה מדי, היא נהגה לפקוד אולם ריקודים אחר בהארלם, ה-Renaissance Ballroom, אשר היה פתוח גם לצעירים. שנתיים לאחר מכן, נורמה ובן זוגה לריקוד, סוני אשבי (Sonny Ashby) נרשמו לתחרות ריקוד בתיאטרון אפולו (Apollo Theater) בעידודם של חבריהם. בתחרות, בה רקדו מספר קבוצות מהארלם, גברו נורמה וסוני על הלינדי הופרים של ווייטי וזכו במקום הראשון. זמן קצר לאחר מכן, התייצב ווייטי על מפתן דלתה של נורמה וביקש ממנה להצטרף לרקדנים שלו. היא הסכימה. כשהיא בת 15 בלבד, היתה נורמה לרקדנית הצעירה ביותר בקבוצת הלינדי הופרים של ווייטי.

Norma Miller and Billy Ricker

נורמה מילר ובילי ריקר מבצעים אייר סטפ.

בראיון הזה ניתן לראות את נורמה מספרת על תחילת דרכה בריקוד. הראיון לקוח תוך The National Leadership Visionary Project – עמותה שאוספת, משמרת ומפיצה ראיונות עם אפרו-אמריקאים שעיצבו את דמותה של אמריקה במאה ה-20.

מתחילת קריירת הריקוד שלה, נורמה היתה אחת הרקדניות הבולטות בלהקה. סגנון הריקוד שלה התאפיין בחוש קצב יוצא דופן, יכולות אקרובטיות מרשימות, יצירתיות רבה וסגנון קומי. כמו פרנקי, גם נורמה זכתה לצאת לסיבובי הופעות במדינות שונות וכן להופיע בסרטים, ביניהם Helzapoppin', Keep Punchin', A Day at the Races ו-Hot Chocolate.

אחד מהקטעים שמראים את נורמה בשיאה ומדגימים את יכולותיה הפנומנליות בריקוד הוא ללא ספק קטע הריקוד המפורסם מ-Helzapoppin'. נורמה היא הרקדנית שחובשת כובע טבחים. צפו (מומלץ גם לקרוא את התיאור מאיר העיניים מתחת לסרטון שנכתב על ידי Juan Villafane, אחד ממורי הלינדי הופ המובילים בעולם כיום).

בשנות הארבעים המוקדמות, שקיעתה של סצינת הביג בנד, עלייתה של מוזיקת הבי-בופ (שהתאימה פחות לריקודים) ועזיבתם של רבים מהרקדנים הגברים למלחמת העולם השנייה, סימנו את סוף קריירת הלינדי הופ של נורמה מילר – או כך לפחות היא חשבה. באחד מהראיונות שנערכו עמה כינתה את התקופה ההיא "תקופת האבן" – וזאת משום שלצלילים החדשים שהתחילו לחדור לסצינה אף אחד כבר לא רק: אנשים ישבו כמו אבן ורק האזינו למוזיקה.

ב-1942 נורמה הופיעה בפעם האחרונה עם הלינדי הופרים של ווייטי והחליטה שימי הלינדי הופ שלה מאחוריה. בהיותה אשה פרקטית ומלאת תושיה, נורמה למדה סגנונות ריקוד נוספים, יצרה מופע סולו ויצאה לסיבוב הופעות בקנדה ובארצות הברית. מדי פעם הופיעה יחד עם להקות אחרות. במהלך שנות ה-50, נורמה הקימה להקת מחול משלה, ה-Norma Miller Dance Company. בשנות החמישים המוקדמות היתה חלק מלהקה בשם Del Rio Trio, יחד עם לינדי הופר נוסף, בילי ריקר (Billy Ricker). בסוף שנות החמישים הקימה את את הלהקה Norma Miller and her Jazz Men, שכללה בין היתר את בילי ריקר ואת בנו של פרנקי מנינג, צ'אז יאנג (Chazz Young).

 

Norma Miller and her Jazz Men

נורמה ממשיכה להפגין את כשרונה גם אחרי ימי הסאבוי. Norma Miller and her Jazz Men

נורמה, אשת אשכולות, היתה לא רק רקדנית וכוריאוגרפית מחוננת אלא גם קומיקאית מוכשרת. בשנות השישים היא הופיעה במועדון הסטנד אפ של הקומיקאי Red Foxx ועבדה אתו במשר עשר שנים, כאשר אלו כללו בין היתר הופעות אורח בסיטקום המצליח שלו Sanford and Son ששודר בארה"ב אמצע שנות השבעים. כמו כן, היא הופיעה במספר סרטים בתוכניות טלוויזיה לצדם של ביל קוסבי, ריצ'רד פריור ואלה פיצג'רלד. הקטע הבא לקוח מ-Sanford and Son, שם נורמה מגלמת את ארוסתו של גריידי, בפרק Grady and His Lady.

בשנות השבעים הקימה להקה נוספת בשם Savoy Swingers שהופיעה בין היתר בבתי ספר ציבוריים בניו יורק וחשפה דור חדש לריקוד. גם בעשורים הבאים המשיכה לפעול כיוצרת וכוריאוגרפית: היא הופיעה בסרט Malcolm X לצדם של פרנקי מנינג ודנזל וושינגטון ויצרה את הכוראוגרפיה לסרט "Stompin' at the Savoy" מ-1992, עליה היתה מועמדת לפרס האמי. צפו כאן (החל מ-2:06).

משנות ה-80 ואילך, נורמה היתה לאחת מדמויות המפתח שתרמו לתחייתו המחודשת של הלינדי הופ בארה"ב ובעולם כולו וסייעה בהפצת הריקוד על ידי שיעורים, הרצאות ועוד. בשנים האחרונות, נורמה היא אורחת כבוד קבועה במחנה הריקוד שמתקיים מדי קיץ בעיירה השבדית Herräng (אליו מגיעים אלפי אנשים מכל העולם כדי ללמוד לינדי הופ, ג'אז אותנטי וריקודים נוספים) ונהנית לשוחח עם האנשים במקום ולהעביר להם את מורשת הסווינג. כמו כן, נורמה תרמה רבות לתיעוד ושימור הידע על הריקוד בשני ספרים שכתבה: Swinging at the Savoy, הביוגרפיה שלה בה היא מספרת על ימי הזוהר של הסאבוי ומתבלת באנקדוטות על מפגשיה עם המוזיקאים הבולטים של התקופה; ו-Swing Baby Swing, ספר המתעד את האבולוציה של תרבות הסווינג, מתחילת המאה ה-20 ועד המאה ה-21.

Norma Miller

חיה ובועטת. נורמה מילר היום.

ועוד כמה מילים לסיום. אולם הסאבוי, בו נורמה מילר ולינדי הופרים נוספים החלו את הקריירה שלהם, היה ככל הנראה אולם הריקודים היחיד בהארלם שכינס תחת קורת גג אחת שחורים ולבנים שרקדו יחדיו, בתקופה בה עדיין היו קיימות אפלייה וגזענות נגד אפרו-אמריקאים במדינה. בימים ההם, שוויון במעמדם של שחורים ולבנים בארה"ב היה נראה כמו חלום רחוק. בעשורים מאז, העולם, ואמריקה בפרט, השכילו לצעוד קדימה. לאחר שנשיא ארה"ב ברק אובמה נבחר לקדנציה שנייה, מעניין לשמוע את דבריה של נורמה מילר בראיון לרשת NBC בעת השבעתו הקודמת לנשיאות ארה"ב ב-2009 ולהבין כיצד נראו הדברים מנקודת מבטה אז והיום.

***
עד כאן על פרנקי מנינג ונורמה מילר. לטובת מי שמעוניין לדעת עוד, רשימת המקורות עליהם מבוסס פוסט זה מופיעה למטה.

בפוסט הבא, שיתפרסם במהלך החודש, אסקור שני רקדנים חשובים נוספים. stay tuned!  😀

 

מקורות:

1. Manning, Frankie; Cynthia R. Millman (2007). Frankie Manning: Ambassador of Lindy Hop. Philadelphia, Pennsylvania: Temple University Press.
2. Monaghan, Terry (April 28, 2009). "Frankie Manning, the Ambassador and Master of Lindy Hop, Dies at 94". The New York Times.
3. Frankie Manning on Wikipedia
4. Big Band on Wikipedia
5. Jazz (documentary miniseries by Ken Burns) on Wikipedia
6. Norma Miller on the NLVP (National Visionary Leadership Project) website
7. Norma Miller on the ILHC (International Lindy Hop Championships) website
8. Norma Miller on Wikipedia
9. Norma Miller on Swing or Nothing!, the website of San Francisco dancer and teacher Nathan Dias
10. Norma Miller on the website The Archives of Early Lindy Hop