רובנו מכירים את המונח "זוט סוט" – חליפות גדולות, מופרזות, בצבעים צעקניים ונוצות שהיו פופולאריות בקרב קבוצות בנוער האמריקאי בשנות ה-40, להקות הנאו-סווינג בשנות ה-90 ובסרט "המסיכה". חלקנו מכירים גם את השיר "זוט סוט ריוט" של הצ'רי פופין דדיס.

עובדה פחות ידועה היא ש"זוט סוט ריוטס", או "מהומות הזוט סוטס" היו אירוע אמיתי וחשוב בהיסטוריה של ארה"ב. הכינוי ניתן לקונפליקט שפרץ בשנת 1943 בלוס אנג'לס בין חיילים "לבנים" של הצי האמריקני שהיו מוצבים בעיר לבין חברי כנופיות של "שחורים" ומקסיקנים (פצ'וקוס), חובבי הזוט סוטס של העיר.

המהומות התחילו על רקע של מתחים בין עדתיים בעיר וסירובם של חברי הכנופיות (הכשירים לשירות במלה"ע 2) להתגייס. באותה תקופה ייצור הצמר של ארה"ב הופנה כולו למאמץ המלחמתי – והזוט סוטס, עשויות החומר הנדיר, שנתפרו באופן בזבזני בצורה לא חוקית, היו אמירה פוליטית ברורה – ממש יריקה בפניהם של החיילים המוצבים בעיר.

המהומות הובילו למספר אירועי אלימות קשה בעיר – ואף התפשטו לערים רבות אחרות כגון דטרויט, ניו יורק ופילדלפיה, שם היוו את אחת מיריות הפתיחה במסגרת המאבק הגזעי בארה"ב של אמצע המאה ה-20.

המהומות נגמרו לבסוף, בעקבות מאמץ ניכר מצד פוליטיקאים ואנשי הצי (עוצרים בבסיסי הצי, לדוגמא). עם זאת, הם היוו השראה עבור מנהיגים רבים של מאבק העדות בארה"ב – ביניהם מלקולם אקס וסזר צ'אבס.

מסתבר שהכינוי "היפסטר" היה מגניב בערך 70 שנה לפני שזה היה מגניב.

הכינוי נוצר לראשונה כחלק מהסלנג של שנות -40 (ג'ייב) ומשמעותו הייתה "אדם שאוהב מוסיקת ג'אז חם" (יכול להיות שלא שמעתם על הסגנון הזה, זה לא משהו מוכר כל כך).

לחלופין, המונח "היפסטר" או "הפסטר" היה כינוי לצעירים ממעמד בינוני שניסו לחכות את סגנון החיים והדיבור של כוכבי הג'אז אותם העריצו.

חישוב מהיר מגלה שההיפסטרים המקוריים, צריכים להיות בערך בני 90 בימינו.זה אומר שיש סיכוי שהנכדים שלהם הם היפסטרים בעצמם, נציגי הדור החדש.

יודעים מה עוד זה אומר?

They wear their grandpa's clothes. They look incredible.

היפסטרים מקוריים משנות -40

לינדי הופ החל לתפוס תאוצה בשנות ה-30, עם העלייה בפופולאריות של מוסיקת הסווינג. שתיים מהלהקות המובילות היו הקבוצה של ווייטי במועדון ה"סאבוי" והקבוצה של שורטי ג'ורג' ב"פרדייס".
כששמע שורטי על הלהקה הצעירה של הטוענים לכתר מהסאבוי, הציע הרקדן המפורסם תחרות כדי להוכיח אחת ולתמיד ש"הקונג פו שלו חזק יותר".
פרנקי מאנינג, הכוריאוגרף הצעיר של ווייטי'ס, היה צריך להמציא משהו מיוחד באמת על מנת לתת ללהקה שלו סיכוי מול שורטי ג'ורג'…
נתן לפרנקי לספר את הסיפור :

מי היה הראשון שהקליט מוסיקת ג'ז? בני גודמן? לואיס ארמסטרונג?
לא ולא. בתקופה בה הגזענות שלטה בארה"ב הדלתות של רוב אופני ההקלטה היו סגורים עבור מוסיקאים שחורים, מוכשרים ככל שיהיו.
הראשונים שהקליטו מוסיקת ג'אז,אי שם בשנת 1917 הייתה להקה קטנה מניו אורלינס – ה- Original Dixieland Jass Band
זו הייתה מנגינת הג'ז הראשונה שהקליטו – על גבי תקליט קטן בן 2 צדדים. הוא הפך ללהיט והוביל את הלהקה להצלחה מדהימה.

העובדה שכל נגני הלהקה היו מניו אורלינס – עריסת מוסיקת הג'אז וכן העובדה שכולם ניגנו בעבר בלהקות מעורבות, יחד אפרו-אמריקאים (שהיו כמובן נגני הג'אז והבלוז הראשונים) לא הפריע ללהקה להעניק לעצמם את התואר "יוצרי מוסיקת הג'אז".

הלהקה הייתה פורייה עד להתפרקות שלה בסוף שנות העשרים, והמלחין, ראסל רובינסון, כתב לא מעט מלהיטי ג'אז מוקדמים. אולי המנגינה המפורסמת ביותר שלהם, "טייגר ראג" הפכה לימים לסטנדרט ג'אז קלאסי (אם כי יש הטוענים כי נכתבה בידי אחר).

ODJB לא היו הלהקה הראשונה או הכי טובה שניגנה ג'אז, אבל ההקלטה ההיא וכל אלה שבאו אחריה וריבוי להקות הג'אז החדשות שקמו בעקבות הצלחתם, היו מהגורמים העיקריים שתרמו להפצת סגנון המוסיקה החדש ברחבי ארה"ב ובעולם.
על כך מגיע לחברי הלהקה מניו אורלינס מקום של כבוד בספרי ההיסטוריה.

כפי שפורסם לא פעם בפינה זו, תחילת שנות ש-30 הייתה קשה עבור ארה"ב. המשבר הגדול של סוף שנות ה-20 הותיר רבים ללא עבודה, חסכונות ותקווה.
אפילו הסווינג עבר תקופה של שפל – מוסיקאים שלא הצליחו למצוא עבודה בחו"ל, ברדיו או באחד מהמועדונים הספורים שנותרו פתוחים, מצאו את עצמם מחוסרי תעסוקה.

אבל גם בתקופה הלא קלה ההיא, היו אנשים שהיה חשוב להם לשמור על רוח חיובית ולהיראות טוב, למרות הקשיים.

הסרטון הקצר הזה (10 דקות), מבית היוצר של "המכון הטכנולוגי לאופנה" שבניו-יורק, מסביר כיצד נראתה האופנה של ארה"ב אחרי המשבר הכלכלי הגדול.