ברק כהן

מועדון הסאבוי, הארלם, 1935. קשה לתאר כיצד רועדת רצפת עץ כאשר 4,000 רקדנים פוגשים אותה בו-זמנית פעם אחר בפעם בקצב חסר רחמים. מבעד לזוגות המפזזים, הוא מבחין בה, בקצה השני של האולם מצופה המראות, חולצת תחרה לבנה תחובה בתוך חצאיתה המחודדת.

התזמורת של דיוק אלינגטון מעלה הילוך, והוא חש כיצד קצב פעימות ליבו מדביק את שאונם של התופים, מעוררים בו התלהבות בלתי מוסברת וסוחפים אותו להזמין אותה לרקוד. מעונב וחמוש בחליפה שחורה, הוא ניגש אליה. גם היא אוהבת את השיר. בעודם רוקדים, הוא מביט בה, מפלרטט, ומסיר את מבטו. ושוב מביט בה. ניכר שהיא נהנית: מחייכת, מופתעת מהצעד הבא, אבל יותר מכל, מביעה את תחושותיה, מביאה את עצמה לידי ביטוי. והגם שניתן לפרוט את תנועותיה למרכיבים בסיסיים, הצעד הוא לחלוטין שלה. במקום הראשון בעולם בו שחורים ולבנים רקדו יחד, בכל פינה יכולת למצוא להט, שחרור, יצירתיות וזיעה.

אני חי את הרגע. לא את הרגע הזה, אלא את הרגע ההוא, מ-1935. וכשאני חושב על סווינג – זו התמונה שעומדת לנגד עיניי.