מוזיקת סווינג, מאז ועד היום: חלק 1

מוזיקת הסווינג המוכרת לרובנו היא זו שהגדירה עידן שלם מאמצע שנות ה-30 ועד שנות ה-40:
עידן שזכה לשם "The Swing Era".
אולם, ניצני הסווינג התחילו ללבלב כבר עשור או שניים קודם; והשפעותיה של מוזיקת הסווינג ניכרות גם בז'אנרים מודרניים. בשנות ה-2000 מוזיקת הסווינג אף זכתה לטוויסטים מעודכנים מפתיעים, שהיו גורמים  ללואי ארמסטרונג להתהפך בקברו – או אולי לרקוד בו סווינג? על כל פנים, מוזיקת הסווינג עברה מספר גלגולים, כל אחד מעניין מקודמו. בפוסט הזה (ובפוסט הבא) אעסוק במוזיקת סווינג לדורותיה: החל מתחילת המאה ה-20 ועד לימינו אנו.

קדימה, מתחילים.

שורשי הסווינג: דיקסילנד פינת ניו אורלינס

ראשיתה של מוזיקת הג'אז במיזוג של אלמנטים של מוזיקה אפריקאית והרמוניות אירופאיות. המפגש המרתק הזה התרחש כבר בסוף המאה ה-19 בקרב צאצאי העבדים בדרום ארצות הברית. יש לציין שלפני כן, כאשר תקופת העבדות היתה בעיצומה, נוצרו שילובים מעניינים בין מוזיקת העבדים ובין ז'אנרים המשוייכים לאיים הקריבים ולאמריקה הלטינית; ז'אנר בולט היה המוזיקה האפרו-קובנית, ואלמנטים במוזיקה האפרו-קובנית השפיעו גם על הג'אז המאוחר יותר. שילוב בין המוזיקה האירופאית וכלי הנגינה האירופאיים שהובאו לארצות הברית על ידי מהגרים ובין המוזיקה של האפרו-אמריקאים הביא להתפתחותם של ז'אנרים כמו בלוז, גוספל ורגטיים (ragtime). הג'אז התפתח משילובם של סגנונות אלו וכהמשך ישיר שלהם.

עם ביטול העבדות ופתיחה (גם אם מצומצמת) של אפשרויות לרכוש השכלה ותעסוקה, שחורים רבים נכנסו לעסקי הבידור והחלו לעבוד כנגנים באולמות ריקודים, בארים, מועדונים ואף בתי בושת. בעשור הראשון והשני של המאה ה-20, הסגנון הבולט של הג'אז היה הדיקסילנד (Dixieland) והמוקד הבולט של מוזיקת הדיקסילנד היתה העיר ניו אורלינס שבדרום ארה"ב. דיקסילנד הוא השם שניתן ללהקות שכללו כלי נשיפה כמו חצוצרה, טובה, קלרינט וטרומבון; גיטרה או בנג'ו; ותופים. לעתים הלהקות לוו בפסנתר או בקונטרבס, אם היה כזה במועדון בו ניגנו. סגנון הדיקסילנד מתבסס רבות על אלתור; צליל של דיקסילנד מתאפיין בחצוצרה (ו/או כלי נשיפה אחרים) שמנגנת את המלודיה העיקרית בעוד שיתר הכלים מבצעים אלתור חופשי על המלודיה. התוצאה הסופית היא כמה כלים שמנגנים מלודיות מעט שונות שמשתלבות זו עם זו בהרמוניה. אמנים מוכרים מעידן הדיקסילנד הם לואי ארמסטרונג (Louis Armstrong), פרדיננד "ג'לי רול" מורטון (Ferdinand "Jelly Roll" Morton) וג'ו "קינג" אוליבר (Joe "King" Oliver).

האזינו:

Tiger Rag – קטע של The Original Dixieland Jazz Band מ-1917

Dr. Jazz – קטע של ג'לי רול מורטון מ-1926

Potato Head Blues – קטע של לואי ארמסטרונג מ-1927

 

הג'אז נודד צפונה: תחילת עידן ה-Big Bands

משנות ה-20 ואילך, ההרכבים הצנועים של ניו אורלינס הלכו וגדלו במימדיהם עד שהפכו לתזמורות של ממש, או Big Bands. לרוב, ה-Big Bands כללו בין 12-25 נגנים ומגוון רחב של כלים: כלי נשיפה ממתכת כגון סקסופונים, חצוצרות וטרומבונים; כלי נשיפה מעץ כמו קלרינט; ומחלקת קצב (rhythm section) – תופים, קונטרבס, פסנתר וכלי הקשה נוספים. לא רק הלהקות עצמן התרחבו; גם השפעתן התרחבה והתחילה לצאת מגבולות ניו אורלינס. היעד הבא היה הארלם, ניו יורק ובהמשך גם החוף המערבי. בתוך כך, גם המוזיקה עצמה השתנתה. על אף שהאלתור נותר בה אלמנט בסיסי, גודל הלהקות ומורכבות החיבור בין כלים רבים דרשו שיכניסו בהם מעט סדר וארגון. גורם חשוב ב-Big Bands היה המעבד (arranger) אשר חילק את התפקידים במוזיקה בין הנגנים, וגם קבע אלו כלים יבצעו קטע סולו (בו ניתן היה לאלתר) ומתי. הצליל הפך למתוחכם יותר, הקצב היה בינוני עד מהיר והמלודיה קופצנית. הצליל המידבק זכה לפופולריות גדולה ולהקות ה-Big Bands הפכו להיות מבוקשות במועדוני ריקודים. שכן, מאפיין בולט נוסף של המוזיקה היה התאמתה לריקוד – למעשה, מוזיקת הסווינג וריקוד הסווינג (או הלינדי הופ) שאבו השראה זה מזה והתפתחו זה לצד זה בשנות העשרים והשלושים בהארלם. האמנים הגדולים של התקופה היו דיוק אלינגטון (Duke Ellington) וקאב קאלוויי (Cab Calloway) שהיו להם תזמורות משלהם, האחים דורסי (The Dorsey Brothers) , וגם לואי ארמסטרונג המשיך לככב.

האזינו:

Jubilee Stomp – דיוק אלינגטון וה-Cotton Club Orchestra בקטע מ-1928 

Bugle Call Rag – קאב קאלוויי ותזמורתו בקטע מ-1931

Zaz Zuh Zaz – עוד קצת מקאב קאלוויי והתזמורת – קטע מיוחד במינו מ-1933

Crazy People – האחיות בוסוול (The Boswell Sisters) בקטע מ-1932

The Swing Era: השלטון העליז של הסווינג

שנות השלושים של המאה העשרים סימנו את עלייתה של מוזיקת הסווינג – תחילה בהארלם, בהמשך ברחבי ארצות הברית ואף במדינות אירופה שמעבר לים. מאמצע שנות השלושים ועד אמצע שנות ה-40 (1935-1946) סווינג היתה המוזיקה השלטת; אלו היה גם ימיו הגדולים של ריקוד הלינדי הופ, שתפס תאוצה. סרטים בכיכובם של להקות ביג בנד ורקדני לינדי הופ נצפו על המסכים, הזכורים שבהם "A Day at the Races" מ-1937 ו-"Helzapoppin'" מ-1941. אולמות ריקודים כמו הסאבוי (Savoy Ballroom) היו מלאים כל ערב, לא רק בשחורים, הקהילה שהוציאה מתוכה את מוזיקת הג'אז בכלל והסווינג בפרט, ואת רקדני הלינדי הופ הראשונים, אלא גם בלבנים, שנדבקו בשיגעון הקצבי. באותה תקופה, כמה עשורים לפני ששחורים זכו בשיוויון זכויות מלא בארצות הברית, אולמות ריקודים מן הסוג הזה היו המקומות היחידים בו שחורים ולבנים רקדו זה לצד זה. כמו כן, מנהיגי תזמורות שחורים שכרו נגנים לבנים, וההיפך.יש לציין שההתלהבות מהמוזיקה לא פסחה גם על המוזיקאים הלבנים: גלן מילר (Glen Miller), מלחין, מעבד ומנהיג תזמורת שהיה לאחד המוזיקאים המצליחים של התקופה; ובפינת הגאווה היהודית, "מלך הסווינג" בני גודמן (Benny Goodman) וארטי שו (Artie Shaw), נגני קלרינט שהפכו למנהיגי תזמורות מבוקשים ופופולריים. מוזיקאים ידועים נוספים של התקופה היו קאונט בייסי (William "Count" Basie) וצ'יק ווב (Chick Webb). להקתו של צ'יק ווב שימשה כתזמורת הבית של אולם הסאבוי והמוזיקה שלו היתה אהודה במיוחד על הרקדנים. הוא נחשב לאחד מאבות מוזיקת הסווינג.

אגדה ידועה מספרת שעידן הסווינג התחיל ב-21 באוגוסט, 1935. בלילה זה בני גודמן ותזמורתו נתנו הופעה מלהיבה במיוחד באולם הפאלומר (Palomar Ballroom) בלוס אנג'לס. הקהל במקום יצא מגדרו; וכך גם המאזינים בבית (ההופעה הוקלטה והועברה בשידור חי ברדיו לאוזניהם של מיליוני מאזינים). רגע מכונן נוסף בעידן הסווינג היה "קרב הלהקות" (Battle of the Bands) ב-11 במאי, 1937, שנערך בין צ'יק ווב והתזמורת שלו ובין בני גודמן והתזמורת שלו במועדון הסאבוי. "קרבות" כאלו היו נפוצים באותה תקופה, ומטרתם היתה לראות איזו מין התזמורות תשלהב יותר את הקהל. המלחמה בין ווב וגודמן היתה מלחמת ענקים; ומשכה אליה קהל של אלפים – 4000 בתוך מועדון הסאבוי ו-5000 מחוצה לו (במקום אף נכחו שוטרים כדי לשמור על הסדר). תזמורתו של גודמן ניגנה ראשונה וזכתה לתגובה נלהבת; אך אז ווב וחבריו לתזמורת התחילו לנגן, והקהל השתולל. צ'יק ווב יצא כשידו על העליונה, אך שתי התזמורות המשיכו להיות פופולריות ביותר בשנים הבאות.

האזינו:

A Tisket, A Tasket – להיט ענק של צ'יק ווב ואלה פיצג'רלד מ-1938

Roll ’em  – קטע של בני גודמן מ-1937

In the Mood – קטע של גלן מילר מ-1939

Lady Be Good – קטע של ארטי שו מ-1939

One O'Clock Jump -קטע של קאונט בייסי מ-1943

***

מה קרה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כשמוזיקאים רבים נשלחו להילחם באירופה? האם מוזיקת הסווינג הצליחה לשמור על פופולריות גם אל מול ז'אנרים חדשים שצצו בעשורים הבאים כמו הבי בופ והרוקנרול? וכיצד נשמעת מוזיקת סווינג בגרסת שנות ה-2000?

על כל זאת ועוד תקראו בפוסט הבא.