אגדות סווינג: רקדנים שחייבים להכיר. חלק 2

Written by דפנה בן יהושע. Posted in חי בלינדי לנד

אז כפי שהבטחתי בפוסט הקודם, לפניכם פוסט נוסף העוסק ברקדנים שכל לינדי הופר וכל מי שמתעניין בתקופה חייב להכיר. והפעם – אל מינס ודון המפטון.

אל מינס (Al Minns): המסע של הרגליים המשוגעות

אל מינס

אל מינס, מהדמויות החשובות ביותר בתחייתו המחודשת של הסווינג.

אל מינס, אפרו-אמריקאי יליד וירג'יניה שבגיל חמש, בעיצומו של השפל הגדול,  רקד ברחובות כדי לקושש מטבעות לו ולמשפחתו, בוודאי לא חשב אז שיגיע היום והוא ייזכר כאחד מרקדני הלינדי הופ הנודעים בהיסטוריה – וכמי שסייע לתעד ולשמר היסטוריה זו. אך כך היה.

אל מינס נולד ב-1920 ב-Newport News שבווירג'יניה, ובהמשך הוא ומשפחתו עברו להארלם. בגיל 17 החל לפקוד את אולם הריקודים המפואר ביותר של הארלם דאז, הסאבוי (Savoy Ballroom). זמן קצר לאחר מכן הצטרף אל מינס לקבוצת רקדני הלינדי הופ הנודעת והמצליחה ביותר בתקופתה – הלינדי הופרים של ווייטי (Whitey's Lindy Hoppers), שבראשה עמד הרברט ווייט, שומר סף במועדון הסאבוי שהפך את יכולתו לצוד כישרונות צעירים לקריירה. גם במקרה של אל מינס טביעת העין של ווייטי לא הכזיבה,  וב-1938, שנה לאחר שהתחיל לרקוד בסאבוי, אל ובת זוגו לריקוד, מילדרד פולארד (Mildred Pollard) כבר זכו במקום הראשון בתחרות הנחשבת של התקופה, ה-Harvest Moon Ball.

אל מינס היה אחד מהרקדנים הצעירים ביותר בקרב הלינדי הופרים של ווייטי, אך גם אחד הבולטים שבהם. אל הצטיין ברגליים ארוכות וגמישות בצורה יוצאת דופן, אותן יכול היה להניע לכל הכיוונים ובכל האופנים. האופן בו רגליו נזרקו בחינניות ובקלילות לכל עבר בעת שרקד העניקה לו את הכינויים "Crazy Legs" ו-"Rubber Legs" ("רגלי גומי"). בספרו האוטוביוגרפי של פרנקי מנינג, הרקדן המוביל של ווייטי אשר יצר עבור הקבוצה כוראוגרפיות רבות, הוא מספר שעודד את אל להחצין את השימוש ברגליו ושבנה את הכוראוגרפיות שלו במיוחד כדי שידגישו את ייחודו של אל כרקדן. פרנקי גם מעיד על כך שלאל מינס היה חוש קצב פנטסטי. תכונות אלו, יחד עם תנועותיו החלקות והשליטה המלאה בכל איברי גופו, הפכו את אל מינס להיות רקדן שקשה להסיר ממנו את העיניים.

עד כאן דיבורים. סרטון אחד שווה יותר מאלף מילים. בקטע הריקוד הנודע מהסרט "Helzapoppin'" מ-1941 , בו אל מינס ו-Willa Mae Ricker הם הזוג השלישי שרוקד, ניתן להבחין בבירור בסגנונו הייחודי. צפו כאן – אל ו-Willa Mae נכנסים ב-3:33. אחד הקטעים המדהימים בסרטון הוא זה בו הוא מניף את רגלו ב-90 מעלות מעל בת זוגו ומסתובב על צירו במהירות.

ואם מדברים על Helzapoppin', הנה אנקדוטה מעניינת: בתכנון המקורי, אל מינס ובת זוגו כלל לא היו אמורים להשתתף בסרט. אך לאחר שאחד הזוגות כשל שוב ושוב בחזרות, פרנקי החליט להחליף אותם באל ו-Willa Mae, החלטה שבהחלט הוכיחה את את עצמה. מלבד Helzapoppin', אל השתתף בסרטים נוספים, כגון "Hot Chocolate" ו-Hot Mikado".

נראה היה כי סצינת הריקוד שלעיל תהווה נקודת פתיחה מצוינת לקריירה של אל מינס; אך כשהדי מלחמת העולם השנייה הגיעו גם לאמריקה, אל ורקדנים נוספים נאלצו לחדול מהריקודים ולהתגייס. עם זאת, עבור אל לא היה זה אות הסיום לקריירה – היתה זו הפוגה זמנית ותו לא.

אל מינס וליאון ג'יימס

אל מינס וליאון ג'יימס, הצמד שהכיר לעולם את הצ'רלסטון. 1951. צילם: Clemens Kalischer.

בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים מתחיל פרק ב' של קריירת הריקוד של אל מינס. הוא חובר לרקדן נוסף מתור הזהב של הארלם, ליאון ג'יימס (Leon James) ויחד הם הופכים למשמרים של ריקודי הג'אז המקוריים, שבאותה עת סובלים מדעיכה בפופולריות. את הדחיפה לקריירה זו נותן ההיסטוריון מרשל סטרנס (Marshall Stearns), שכותב יחד עם אשתו ג'ין ספר הסוקר את ההיסטוריה של ריקודי הג'אז באמריקה. ב-1968 יוצא הספר, "Jazz Dance: The Story of American Vernacular Dance", הכולל בין היתר ריאיונות עם אל וליאון, ג'ין קלי, ה-Nicholas Brothers, פרד אסטר, ג'ינג'ר רוג'רס ובוב פוסי. בהמשך הספר הופך ל"תנ"ך" של רקדני הג'אז לסוגיו ולמקור מידע מוביל בתחום.

הספר סיפק לאל וליאון לא רק הזדמנות להתרפק על עברם אלא גם הזדמנות להמשיך לרקוד: הם יצאו עם סטרנס למסע הופעות בשלל תוכניות טלוויזיה  בהם הדגימו צעדי ריקוד של לינדי הופ וצ'רלסטון וגם כוריאוגרפיות ידועות כמו השים שאם (Shim Sham). צפו כאן להדגמה ידועה שלהם מבצעים את השים שאם; וכאן לקטע מלבב במיוחד מתוכנית אירוח מ-1961,  בו הם מדגימים צעדי צ'רלסטון ולינדי הופ וכן תנועות כמו ה-shimmy וה-snakehips.

עם כל זאת, הספר גם עורר מחלוקת באשר לנכונות העובדות שבו. פרנקי מנינג לא ידע על Jazz Dance, וקרא אותו לראשונה רק כאשר ניתן לו עותק של הספר ב-1971. באוטוביוגרפיה שלו הוא מספר כי היה מופתע ומבולבל לגבי האופן בו אל וליאון הציגו את הדברים בספרו של סטרנס. כך למשל, בעוד שאל מינס טען שהרקדנים בסאבוי מעולם לא גנבו צעדים אחד מהשני, פרנקי אומר שההיפך הוא הנכון: הלינדי הופרים תמיד הראו את הצעדים שלהם אחד לשני ולמדו זה מזה; אדרבא, "גניבת" צעדים היתה דרך מקובלת ללמוד צעדים ולפתח אותם. כמו כן, אל וליאון אמרו שהם המציאו את ה-air steps, אותן הנפות אקרובטיות במהלך ריקוד הלינדי הופ שניתן לראות בסרטים כמו Helzapoppin'. מנגד, פרנקי אומר בספרו כי הוא היה הראשון להתנסות ב-air steps ולימד את השאר. פרנקי מוסיף ואומר כי התעמת עם אל מינס לגבי כך, והאחרון הודה בסופו של דבר כי אינו באמת יודע מי המציא את ה-air step הראשון.

אל וליאון

כרזה המזמינה אנשים להצטרף לשיעורי הריקוד של אל מינס וליאון ג'יימס.

כך או כך, אין עוררין על כך שאל וליאון תרמו רבות לשימור ולתיעוד הריקודים ממשפחת הג'אז. מלבד ספרו של סטרנס וההופעות הטלוויזיוניות שנלוו אליו, אל וליאון  צולמו גם לסרט תיעודי בשם "The Spirit Moves: a History of Black Social Dance on Film". יוצרת הסרט, Mura Dehn, תיעדה במשך כשלושה עשורים את האבולוציה שעברו ריקודים אפרו-אמריקאיים בארצות הברית מ-1900 ועד 1986. הסרט יצא ב-1987, ומלבד אל וליאון כיכבו בו בין היתר גם פרנקי מנינג ו-Willa Mae Ricker. קטעי הריקוד המהפנטים שרואים בסרט ממשיכים להשפיע ולהוות מקור השראה לרקדנים עד היום.

בקטעים הבאים ניתן לראות הדגמות של Cakewalk (ריקוד מתקופת העבדות שהיווה את הגרסה הפרודית והמוקצנת של העבדים לריקודים הסלוניים  שרקדו אדוניהם הלבנים), Tranky Doo (כוריאוגרפיית ג'ז ידועה שנוצרה על ידי Pepsi Bethel, אחד מהלינדי הופרים של ווייטי) ובלוז (ריקוד חושני ואטי יותר, אשר נהגו לרקוד במסיבות בית בהארלם בשעות הקטנות של הלילה, כאשר הרוקדים העייפים נצמדו זה לזה באופן שהלהיט את האווירה).

כאן לא תמה עבודתו של אל מינס. בשנות השמונים, ריקודי הסווינג מתגלים מחדש על ידי רקדנים שבדים, שצופים בסרטונים מהתקופה ומנסים לשחזר את הצעדים שהם רואים. בשאיפתם לחזור למקורות עד כמה שניתן, הם טסים לניו יורק ומנסים לאתר את אל מינס, אותו הם מוצאים, הפלא ופלא, במועדון ריקודים. בראיון הזה אל מתאר את המפגש. בהמשך, אל מינס לימד גם את השבדים וגם את הרקדנים האמריקאים סטיבן מיטצ'ל וארין סטיבנס שניסו בדיוק באותה תקופה להחיות את הסווינג בארצות הברית. וכך פתח אל מינס בקריירה שלישית, כמורה לסווינג.

משנת 1981 ועד שנת 1985, בה הלך לעולמו, לימד אל מינס בבית הספר לריקוד Sandra Cameron Dance Center בניו יורק, שם החדיר בתלמידיו את אהבתו והידע העצום שלו בריקודי ג'אז, מורשת הנשמרת שם עד היום.

לסיום, הקטע הזה, שהוא סוכריה של ממש, מדגים באופן מושלם כיצד צעדי הריקוד האותנטיים מהארלם משפיעים עד היום על ריקודים מודרניים כמו היפ הופ וברייקדאנס.

דון המפטון (Dawn Hampton): מלכת הקברט

דון המפטון

דון המפטון במראה טיפוסי משנותיה כזמרת קברט.

בניגוד לשלושת הרקדנים שסופר עליהם עד כה (פרנקי מנינג, נורמה מילר ואל מינס), דון המפטון לא היתה לינדי הופרית מקורית מהארלם והיא בעצמה מעידה על כך שאינה רקדנית. אם כך, מדוע להזכיר אותה בסדרת הפוסטים הזו? ובכן, גם אם לא היתה רקדנית באופן רשמי, הרי שהשפעתה של דון על רקדנים בעבר ובהווה היא יוצאת דופן בהיקפה ובחשיבותה, ולכן אך ראוי לכלול אותה כאן. המשיכו לקרוא ותבינו למה אני מתכוונת.

דון המפטון נולדה במידלטאון, אוהיו, בשנת 1928 למשפחה בת 12 ילדים. אביה, קלרק דיקון המפטון, היה בנם של עבדים ומעולם לא רכש השכלה מסודרת, אך הוא לימד את עצמו קרוא וכתוב וגם למד לנגן בעצמו על מגוון כלי נגינה. את כוח הרצון שלו ואת כישרונותיו העביר גם לילדיו, עמם יצר הרכב מוזיקלי משפחתי שהופיע ברחבי ארצות הברית. תשעת הילדים (ששרדו מה-12; שלושה מתו בגיל צעיר) ניגנו על לא פחות מ-14 כלים. דון הצטרפה להרכב כשהיתה פעוטה בת שלוש. באחד הריאיונות שנערכו עמה היא מתארת כיצד אביהם היה שם בידי ילדיו כלי נגינה ברגע שהיו גדולים מספיק כדי לאחוז בהם. היא כמובן לא היתה יוצאת דופן, וניגנה בסקסופון אלט וטנור.

על אף שהמשפחה נקלעה לא פעם לעוני קשה, ההרכב המשפחתי המשיך להופיע וזכה להצלחה ניכרת וב-1950 אף הופיע בקרנגי הול שבניו יורק, אחד מאולמות המופעים הנודעים ביותר בעולם. ההרכב הופיע גם במועדון הסאבוי ותיאטרון האפולו שבהארלם. חלק מהאחים לבית המפטון הפכו את המוזיקה לקריירה ארוכת שנים, ביניהם אחיה של דון, לוקסלי "סלייד" המפטון (Locksley "Slide" Hampton) שהפך לנגן טרומבון מפורסם ומוערך, ואחיותיה Aletra ו-Virtue שבהמשך חייהן הופיעו כצמד וניגנו על פסנתר וקונטרבס.

ב-2011 יצא הסרט התיעודי "The Unforgettable Hampton Family" של היוצרת ג'ולי כהן (Julie Cohen) שמספר על המשפחה המופלאה שהצמיחה מתוכה כשרונות רבים. כך למשל, ניתן לראות בסרט ש הכישרון של ההמפטונים חוצה דורות: רבים מהילדים והנכדים של האחים לבית המפטון בורכו גם הם בכישרון מוזיקלי, והם שרים ומנגנים בשלל כלי נגינה. צפו בסרט כאן (מומלץ! אורכו חצי שעה בלבד).

ככל שההרכב עלה והצליח, כך הגיעו הצעות מפתות מאמנים והרכבים אחרים של התקופה, כמו קאונט בייסי (Count Basie) למשל, אשר ניסו לפתות את האחים להצטרף לשורותיהם. אך האחים תמיד סירבו כיוון שלא רצו לפרק את ההרכב שלהם. עם זאת, בהמשך הדרך נפרדו האחים לדרכיהם השונות. חלק פצחו בקריירות סולו וחלק המשיכו להופיע בקבוצות קטנות יותר. דון ושלוש מאחיותיה, Aletra, Virtue ו-Carmelita, הופיעו באינדיאנפוליס כרביעיית זמרות. אך דון, שהתגעגעה לכרך הגדול, שבה ב-1958 לניו יורק, במה שסימן את נקודת הפתיחה לקריירת סולו משגשגת ומגוונת.

דון המפטון

הדיווה האולטימטיבית. דון המפטון.

משנות השישים ועד שנות השמונים של המאה ה-20, דון הופיעה כזמרת קברט במועדונים ועל הבמה – היא השתתפה במחזות זמר והפקות נוספות, ואף כתבה בעצמה חלק מהשירים שביצעה. היא היתה לזמרת הבית של המועדון Lion's Den בגריניץ' ווילג', שהיה מקום מפגש של הומוסקסואלים – קהילה בה זכתה דון לפופולריות רבה. בשנים האלו דון היתה לדיווה אמיתית – כזו שסללה את הדרך לאלו שבאו אחריה, ואף לימדה חלק מהן (ברברה סטרייסנד ובט מידלר, למשל). מבקריה באותה תקופה כינו אותה "זמרת הזמרות" ו"מלכת הקברט". את הצלחתה (במיוחד בקרב קהל ההומוסקסואלים) היא מייחסת לכך שהצטיינה בהגשת שירים שמספרים סיפור, כמו נטישתו של גבר את אהובתו, לקהל שחווה את אותם הדברים.

אולם, בשנת 1964 היה נראה שהקריירה של דון עומדת על פי תהום. בעקבות סיבוך בניתוח שעברה בבלוטת התריס, מיתרי קולה נפגמו. קולה הערב שהתפרש על פני כמה וכמה אוקטבות, היה בסכנה ממשית. לאחר שיקום שארך כשנה, קולה חזר אליה, על אף שאיבדה חלק ניכר מהטווח המקורי שלו. כדי לסמן את ניצחון האופטימיות שלה על הפציעה, היא כתבה וביצעה שיר בשם "Life is What You Make of It". כפיצוי על קולה שהוחלש, בשנים שלאחר מכן דון העמיקה ושכללה את כישורי הבמה שלה וכך יכלה להמשיך ולהופיע.

בשנות השמונים זכתה דון לפרס מפעל חיים בתחום הקברט מטעם המגזין הניו-יורקי Private Lives. ב-1988 היתה מועמדת לפרסים על בימוי והלחנה מטעם איגוד הקברט והמועדונים של מנהטן (Manhattan Association of Cabarets and Clubs). ובשנות התשעים, הגיע הסווינג אל חייה.

הסווינג אמנם זכה לתחייה מחודשת בשנות השמונים, אך לקח לו זמן לחלחל. רק בשנות התשעים הוא התחיל לצבור בארצות הברית פופולריות ניכרת. בשביל דון, שלא עייפה מלחפש אפיקים לבטא בהם את כישרונותיה, היתה זו הזדמנות פז: היא למדה לרקוד. באותה עת היא היתה כבר אשה מבוגרת, בשנות השישים לחייה. אך לא הגיל ימנע מאשה נחושה, אופטימית ומוכשרת כמוה לוותר. גם חוש הקצב שלה והמוזיקליות שלה היו לה לעזר.

דון, שחלקה ידידות ארוכת שנים עם פרנקי מנינג, הופיעה לצדו בסצינת הלינדי הופ בסרט "Malcolm X" מ-1992. בספרו מעיד פרנקי, כי דון היתה אחת מבנות הזוג לריקוד המועדפות עליו. בקטע הזה מ-2007, מפסטיבל Lindyfest ביוסטון, טקסס, דון ופרנקי רוקדים בפני קהל התלמידים. אך תרומתה של דון לעולם הלינדי הופ לא הסתיימה כאן. משנות התשעים ואילך דון נוהגת להתארח באירועים ופסטיבלים המוקדשים לריקוד ברחבי העולם, בהם היא מלמדת ריקוד ונותנת הרצאות. ב-2010, כאשר דון התארחה במחנה ריקודי הלינדי הופ הגדול בעולם, שמתקים מדי שנה בעיירה השבדית Herräng, היא הפתיעה את הקהל כשפצחה בריקוד ספונטני באמצע הופעת התזמורת. הסרטון הזה אומר הכל.

וכאן ניתן לראות את דון בהרצאה המסורתית על מוזיקליות שהיא מעבירה לתלמידים ב-Herräng מדי קיץ. אי אפשר שלא לקלוט את השובבות, הכישרון והמוזיקליות הניכרים בכל תנועה ותנועה.

בכל הקשור לדמותה, סיפור חייה והחיוניות המדהימה שלה גם בשנות השמונים לחייה, דון היא אדם מעורר השראה בצורה יוצאת דופן. היא מעידה על עצמה בריאיונות שהיא מאמינה כי בריקוד יש מן הרוחניות: ריקוד יכול לקרב בין בני אדם ולהשכיח מהם את דיעותיהם הקדומות. כך למשל, היא אינה חדלה להתפעל מכך שפסטיבלים בינלאומיים לריקוד מאחדים תחת אותה קורת גג אנשים מקצוות תבל – לא פעם כאלו המגיעים ממדינות עוינות זו לזו. אני יכולה להעיד ממקור ראשון שהרצאותיה של דון מלאות בהומור, אופטימיות ואהבה גדולה למוזיקה, לריקוד ולבני אדם.

נסיים בקטע בו דון מפגינה כישרון מוזיקלי נוסף שלה: שריקת יצירות מוזיקליות. צפו כאן.

דון המפטון

דון המפטון היום.

עד כאן על רקדנים גדולים ומעוררי השראה. בחודש הבא נעבור לנושא אחר. מהו? כדי לגלות יהיה עליכם לבקר בבלוג.

מקורות:

1. Manning, Frankie; Cynthia R. Millman (2007). Frankie Manning: Ambassador of Lindy Hop. Philadelphia, Pennsylvania: Temple University Press

2. פוסט על Al Minns בבלוג הלינדי הופ Swungover

3. סקירה על אל מינס באתר The Archives of Early Lindy Hop

4. The Spirit Moves on Wikipedia

5. האתר של ביה"ס לריקוד של Sandra Cameron

6. ערך על דון המפטון באתר Swing Sistah Productions

7. ערך על דון המפטון באתר Century Masters  המוקדש לרקדני לינדי הופ וסטפס

8. האתר Dawn's Bday שהוקם לרגל יום הולדתה ה-78 של דון המפטון ב-2006

9. Hinckley, David (February 22, 2011). "Dawn Hampton, eight siblings of Hampton clan showcase determination, musical talent, spirit in doc". New York Daily News

10. Michelle Michalos (February 3, 2011). "The Unforgettable Hampton Family: A Q&A with Filmmaker Julie Cohen. " Thirteen.

11. "The Unforgettable Hampton Family", Film (2011)