לינדי וינטאג' סטייל: המדריך למתלבש

היי בנים!
כפי שאתם זוכרים, הבטחתי לא להשאיר אתכם מקופחים ולכתוב גם עבורכם פוסט שיוקדש לאופנת וינטאג' של שנות ה-20 וה-30, וזאת על מנת לעודד את המטרה הנעלה של לבוש גברי הולם במסיבות.
שימו לב, "לבוש גברי הולם" מתייחס ללבוש יפה ברוח התקופה – לא טי שירט וג'ינס (כן, אני מדברת אליכם – אתם יודעים מי אתם)!
ועכשיו שסיימנו עם התוכחות, הגיע הזמן לצאת למסע בזמן אל תחילת המאה הקודמת. בחורים חסרי סבלנות להיסטוריה מוזמנים לדלג לטיפים שבסוף. 

 

ספורט, קלילות וראש צעיר: ברנשי שנות ה-20

אופנת גברים בשנות ה-20 שיקפה היטב את רוח ה-'Roaring Twenties/All That Jazz'. אולי זה לא בא לידי ביטוי בשרשראות פנינים, פאייטים ופרנזים כמו אצל נשים באותה התקופה, אך בהחלט היה ניתן להבחין בכך שהבגדים הפכו להיות צבעוניים יותר, קלילים וספורטיביים יותר וגם גנדרניים יותר – בעיקר בקרב המעמדות הגבוהים. מבחינת אופנת גברים, שנות ה-20 התחלקו לשתי תקופות. בחלקו הראשון של העשור, גברים נהגו ללבוש מקטורנים בגזרה גבוהה מאד, לעתים קרובות בתוספת חגורה. דש המקטורן (אוותו הקפל שמצדי הצוואר לכיוון החזה) היה צר יחסית, מכיוון שנהוג היה לכפתר אותו עד למעלה. מקטורנים מסוג זה שאבו את השראתם מהמדים אותם לבשו חיילים במלחמת העולם הראשונה, שהסתיימה רק כמה שנים קודם לכן. המכנסיים היו בעלי גזרה ארוכה וצרה יחסית, שהעניקה צללית ארוכה ונערית, ונלבשו באופן בו עלו מעט מעל קו הנעל, מה שאיפשר לגרביים "להציץ". באותה תקופה גברים החלו ללבוש מכנסיים עם חפתים (קפלים בתחתית; ראו תמונה).

מאמצע שנות ה-20 ואילך התמונה השתנתה, ומגזרה צרה הפכו המכנסיים להיות רחבים יותר ובעלי קפל קדמי, בגזרה שזכתה לשם "Oxford bags" (על שם האוניברסיטה שמעבר לים, שבה המכנסיים האלו היו פופולריים במיוחד) . גם שרוולי המקטורנים הפכו לרחבים יותר, המקטורנים התארכו ודשי המקטורן הפכו להיות רחבים יותר ואימצו תוספת מחודדת שפונה כלפי מעלה (דשים מסוג זה נקראים "peaked lapels". ראו בתמונת 'אופנת גברים בשנות ה-20', למטה). לקראת סוף העשור, גברים החלו ללבוש וסטים עם רכיסה כפולה (כלומר, בעלי שני טורי כפתורים; double-breasted vests) ומעליהם מקטורן עם רכיסה יחידה (single-breasted). 

דווקא בתחום חליפות הערב, המצב לא השתנה בהרבה בהשוואה לעשורים הקודמים. לבוש ערב רשמי בשנות ה-20 כלל מעיל צמר כהה עם בטנה מסאטן וזנבות מחודדים מאחור (swallow-tailed coat; מוכר גם כ"פראק") ומכנסיים תואמים, מקושטים בצידיהם בסרט סאטן או צמה מבד. את המראה השלימו אביזרים כגון עניבת פרפר לבנה, כובע צילינדר שחור (top hat), כפפות לבנות, נעלי אוקספורד (שחורות-לבנות), ממחטה לבנה בכיס וסיכת דש (boutonnière) בצורת פרח לבן. צורה נוספת של לבוש רשמי, שנלבשה בעיקר לתיאטרון, ארוחות במסעדה, ומסיבות ביתיות, היתה חליפת טוקסידו שחורה או לבנה, מלווה בעניבה שחורה ושאר האביזרים שלעיל, ובמקום כובע צילינדר, כובע לבד עגול עם תיתורה צרה שנקרא "bowler hat". 

 

תקופה זו היתה גם ראשיתו של טרנד ה"ספורט אלגנט", שבא לידי ביטוי בשילובי לבוש ספורטיביים כמו סוודר עם מכנסיים קצרים עד הברך, שנקראו "knickers". בין היתר, אופנה זו שאבה השראה  מתלבושותיהם של שחקני טניס וגולף, שני סוגי ספורט שצברו פופולריות באותה התקופה. ככלל, הלבוש אימץ גוון רשמי פחות ונינוח יותר, ובנוסף למכנסיים הקצרים, גברים נהגו ללבוש מקטורנים קצרים בעלי 2-3 כפתורים, במקום מקטורני טוקסידו עם "זנבות" שהיו נהוגים בשנים קודם לכן. גם חליפות פסים (pinstriped suits) עשו את צעדיהן הראשונים בעשור זה וזכו לפופולריות רבה. 

כמו בתקופות אחרות בהיסטוריה, גם בשנות ה-20 כובעים היוו סמל מעמדי. גברים מהחברה הגבוהה נהגו לחבוש כובעי צילינדר או כובעי הומבורג. גברים מהמעמד הבינוני נהגו לחבוש כובעי פדורה, כובעי bowler או כובעי טרילבי (דומים לכובעי פדורה). גברים ממעמד הפועלים חבשו כובעי קסקט (newsboy cap / newsboy cap / flat cap). מבולבלים מכל סוגי הכובעים? הציצו בתמונה.

 

וכעת… הגיע העת לצעוד אל העשור הבא. 

שנות ה-30: מבלייזר ועד גנגסטה-סטייל

תקופת הזוהר וקלות הדעת שאפיינה את שנות ה-20  באה אל קצה בשנה עגומה אחת – 1929, שנת השפל הגדול. בפתחו של העשור החדש, הענן הכבד שצנח על ארצות הברית נתן את אותותיו גם בלבושם של הגברים, אשר גווניו הפכו כהים ועמומים יותר בהשוואה לצבעוניות ששלטה בשנות ה-20.

הירידה בעסקיהם של יצרני בגדים והמצב הכלכלי הרעוע שלא איפשר להוציא כסף על בגדים יקרים, הביאו לכך שמעצבי בגדים לבגדים החלו לעשות שימוש בבדים זולים יותר לתפירת חליפות.  כך קרה שמחירן של חליפות באותה עת ירד משמעותית והן הפכו זמינות עבור גברים רבים – ואמנם, שנות ה-30 היו לתור הזהב של החליפות, והשפעתו של עשור זה על עיצוב חליפות לגברים מהדהדת עד היום.

חוץ מהיעדר הצבעוניות שהוזכר לעיל, גזרות החליפות הפכו רפויות יותר מאלו של הדורות הקודמים. השרוולים הפכו רחבים יותר, עם יותר בד באזור הכתף, וריפוד קל בפנים החליפה, והמכנסיים אימצו גזרה ישרה ורחבה. כל זאת כדי להעניק מראה 'מרובע', רחב חזה וכתפיים. הסגנון החדש אומץ בהתלהבות על ידי שחקנים הוליוודיים כמו פרד אסטר וקארי גרנט. בהמשך, בשנות ה-40, הופיעה הצורה הקיצונית ביותר של אופנה זו, אשר הושפעה רבות מתרבות הג'אז שהיתה עדיין חיה וקיימת – ה-zoot suit: חליפה המשלבת בין מעיל עליון גדול וארוך עם דשים רחבים וכריות כתפיים, ומכנסיים רחבים עם מותן גבוהה שמכווצים בקרסול. 

 

מ-1935 ואילך (לאחר יוזמת ה-'New Deal' של הנשיא רוזוולט שבישרה על עידן חדש ומעודד לכלכלה האמריקאית), החיים החלו להשתפר. הביקוש לידיים עובדות גדל, מקומות עבודה חדשים נפתחו, וגברים נדרשו ללבוש רשמי, מקצועי ומחויט לעבודה. חליפת העסקים המחודשת כללה: כיסים גבוהים, רכיסה כפולה עם כפתורים רבים, חזרתם של הדשים המחודדים וכתפים רחבות. סוג זה של חליפות זכה לשם 'London drape' / 'drape suit'. הסטייל הלונדוני, שנלבש גם על ידי בני המלוכה הבריטיים, הצליח להיכנס יפה אל המיינסטרים האמריקאי. בחליפות אלו נעשה שימוש נרחב בבדים 'כבדים' כמו טוויד וסוגי צמר אחרים, שהכובד שלהם שמר על צורתו המוקפדת של הבגד.

 

בכל דיון על אופנה גברית שנות ה-30, חשוב לציין את ההשפעה שהיתה לגנגסטרים של אותה התקופה על אופנה זו. באותה עת, הגנגסטרים נהדו להתהדר בחליפות מגונדרות שהיו גרסה מוקצנת של חליפות העסקים שרווחו באותה התקופה: הכתפיים היו מודגשות יותר, העניבות צבעוניות יותר והמכנסיים רחבים יותר. לחליפות נהגו לצמד כובעי לבד בצבעים כמו ירוק, כחול, סגול, חום ואפור. לא פעם, גברים בשנות ה-30 נהגו לבקש מהחייטים שלהם לחקות את 'סגנון הגנגסטר'.

לבוש ספורטיבי בשנות ה-30 התאפיין בלבישת בלייזרים – ז'קטים נוחים ששאבו השראה ממקטורני ספורט בריטיים של סטודנטים מסוף המאה ה-19. הבלייזרים התאפיינו בכפתורי מתכת ובדוגמא מפוספסת וצעקנית, או בצבעים רגועים יותר כמו כחול, ירוק כהה, חום וקרם.

בגזרת האביזרים, רוב הכובעים שכיכבו בשנות ה-20 המשיכו אל שנות ה-30, אך הפדורה היה הפופולרי מכולם. גברים נהגו לחבוש אותו מוטה קדימה, על מנת שיכסה על עין אחת וישווה להם מראה של הולל מסתורי. העניבות הפכו לרחבות יותר והדוגמאות הנפוצות היו פסים או צורות גאומטריות.

  

ועכשיו, לרגע שכולכם חיכיתם לו…

איך בכלל מתלבשים ככה היום? איפה מוצאים בגדים בסגנון הזה?
מה עושים עם כובעים? ונעליים?
גייסתי את מיטב בחורינו שיענו לכם על השאלות הבוערות. אז קדימה, קחו דף ועט, או סמארטפון, ורשמו לפניכם. 

אתרים, חנויות ושאר ירקות: קבלו עצה מחבר'ה מנוסים

 חנויות:

 בכל מה שקשור לחנויות, החבר'ה אומרים, אין מה לבזבז זמן על חנויות וינטאג' בארץ. חליפות יפות בגזרות דומות לאלו המתוארות למעלה ניתן למצוא, הפלא ופלא, ברשתות כמו H&M וזארה.

כמו כן, ניתן לי טיפ מעורפל על בחור בקינג ג'ורג' שמוכר בלייזר ומכנסיים בגזרה גבוהה, ב-50 ש"ח החתיכה. לרוע המזל,שמו וכתובתו נשמטו מזכרונו של נותן הטיפ. אתם מוזמנים לחרוש את קינג ג'ורג' – עדכנו אם מצאתם את הבחור ומהי כתובתו!

רשת חנויות story:, שלה מספר סניפים בתל אביב, מייבאת כובעים ונעליים מעניינות מחו"ל – מומלץ לבדוק.

אתרים לקניות:

 קניות נעליים – Aris Allen, Stacy Adams, Remix Shoes. בחנויות אלו תמצאו מגוון רחב מאד של נעלי ריקוד, וביניהן גם נעלי ריקוד רבות שהן וינטאג' סטייל.

לא ליפול למלכודת  של נעלי wingtips מהמודל הזה, שנחשבות לקיטשיות ולא רציניות בסצינת הסווינג (לא אני אמרתי, זה טיפ מהמומחים). 

עניבות וינטאג' – מומלץ לחרוש את e-bay, שם יש מגוון רחב של עניבות וינטאג' זולות, וגם קליפסים לעניבות שהם וינטאג'.

טיפים למתלבש: 
כאשר אתם רוכשים בגדים, מומלץ ללשים לב לדברים הבאים, שאחד הבחורים שבחבורה טרח וסיכם כל כך יפה, שאני פשוט מגישה לכם את מילותיו כמות שהן. תודה רון!

"מכנסיים
רצוי שיהיו בגזרה גבוהה ורחבים ונוחים לתנועה. 
לכך כמה סיבות:
1. יותר נוח לזוז והתנועה יותר חופשית וטבעית – הסיכוי שתראו יותר טוב בתנועה שלכם, ותובילו בצורה נוחה ונעימה יותר, גדל.
2. עם מכנסיים בגזרה נמוכה הסיכוי שהכרס (גם אם היא קטנה) / הצמיגים (כן בנים, גם לכם יש לפעמים) יבלטו – גדל.
3. החולצה לרוב תציץ מתחת לווסט שתשימו מעליה – וזה נראה ממש לא רציני ולא sharp.
4. הסיכוי שבקפיצה לספליט לא תקרעו את המכנסיים גדל משמעותית.
5. הוספת מכפלת בתחתית המכנס (קיפול של המכנס ותפירה שלו, מה שמייצר מן "פס" בתחתית המכנס) – מוסיף לסטייל ולמראה הכללי.

כמובן שאפשר ללכת על מכנסיים שהם צמודים (ג'ינס סטרצ'י וכו') – אבל זה כבר לא וינטאג' ולכן לא רלוונטי לכאן. הכי חשוב שלא תרקדו עם מכנס שמגביל את התנועה שלכם. זה הופך את הריקוד שלכם לגרוע יותר.

נעליים
אם כבר מתלבשים וינטאג' – נעלי ספורט לא באות בחשבון. נעליים דמויי קדס הן יוצאות דופן בהיבט זה, אבל עדיין רצוי ללכת על נעלי עור למראה וינטאג' רציני.
גם נעלי אלגנט של Hush Puppies למיניהם בגרסאות מודרניות כאלה ואחרות – לא ממש מחמיאות ולא מייצרות רושם רציני.

אפשר פשוט ללכת ולקנות כל נעל עור איטלקית טובה בעיצוב של Cap Toe למשל – וזה ייראה מאד וינטאג'י ויפה.

סוליות – רצוי סוליות עור מלא – גם כרית וגם עקב. למרות שקשה יותר לשלוט בתנועה שלך עם סוליה כזאת על גבי משטחים חלקים – שווה להתחיל ולנסות להתרגל לרקוד עם סוליה כזאת – דבר שיוביל לייעול בתנועה הכללית בריקוד, השקעה של פחות אנרגיה בחיכוך עם הרצפה, תנועה יעילה יותר וכתוצאה מכך – גם צורך בהחלפה של הרבה פחות חולצות בערב. מדבר מניסיון ומתקופה ארוכה שבה לקח לי להתרגל לרקוד עם סוליית עור מלא. עכשיו מרגיש שאני מתאמץ יותר כשאני רוקד עם נעלי גומי.

ניתן כמובן גם סוליית "חצי" – עור בכרית וגומי בעקב – נפוץ בנעליים שתקנו ברוב המקומות (למעט Aris Allens או Beleyer) – זה מה שתקבלו מהחנות.
סוליה כזו מייצרת יותר שליטה (אפשר לבלום כמו ברולר בליידס :P)
ניתן בקלות להחליף את סוליית העור בגומי אצל כל סנדלר, יעלה לכם כ-50 ש"ח.

נעליים עם סולייה מגומי קשיח – פחות מחליקות, עדיין נראות טוב, ואפשר אפילו לרקוד איתן ברחוב מבלי לדפוק את הנעל. יכולות לשמש אתכם גם לארועים שאינם swing-oriented.

לעוד מידע על נעליים תעיפו מבט בבלוג של דקס.

חולצות

תוודאו שהחולצה שאתם קונים לא רחבה מדי.

אם היא רחבה מדי, עולה הסיכוי שהיא תצא מהמכנסיים בזמן הריקוד או תציץ ממתחת לווסט שלכם – וכך גם הסיכוי שתראו יותר שלומפרים במהלך המסיבה.
ניתן ללכת לחייט ולהצר את החולצה. זה עולה גרושים וגורם לכם להראות טוב יותר גם אם כל מה שאתם לובשים זו אותה חולצה (בלי ווסט מעל וכו').

כשאתם לובשים ז'קט מעל החולצה – תוודאו שלפחות 1 ס"מ מהחולצה יוצא מציץ מהשרוול של הז'קט. אחרת זה אומר שהז'קט ארוך מדי.

עניבות
עניבות דקות שבאופנה כיום – הן לא נחשבות וינטאג' ולא משדרות וינטאג'. (עניבות וינטאג' ניתן למצוא ב-e-bay – ראו קישור למעלה)
שימו לב שעניבות משנות ה-30, 40, 50 שונות זו מזו – כל עשור נראה קצת שונה. עניבות ממש איכותיות הן כאלה שנצבעו ביד והן עשויות ממשי ואינן תפורות (אפשר לפרק אותן כמו ממחטה, הן לא תפורות מאחורה אלא רק מקופלות).

גם עניבות רגילות בצבע אחיד או מרקם עדין יכולות לעשות את העבודה בתנאי שלא תתחראו על צבעים הזויים כמו ירוק זוהר או תלכו על טקסטורות כמו סמיילים/קומיקס של בזוקה ואפילו הדפסי תמונות קטנות של פרנקי מנינג ע"ג העניבה.

עם עניבה יפה וקלאסית אתם לא צריכים ווסטים ושאר ירקות כדי להראות וינטאג'.

קשירה – 
לא משנה באיזה קשר תבחרו, שימו לב לכמה אלמנטים חשובים –

1. הקשר אמור להיות מתאים למצב החולצה – 
אם אתם רוצים להראות ממש מחוייטים טיפ טופ – אסור שייראו את הכפתור העליון כשהקשר של העניבה מתחתיו. הקשר אמור להיות הדוק בקו הצווארון. לחילופין אתם יכולים לפתוח את הכפור האחרון ואז גם להוריד את הקשר טיפה בהתאם – מרווח ונוח יותר, ועדיין נראה בסדר.

2. אורך העניבה – 
עניבה סטנדרטית אמורה להעצור כ-2 ס"מ (שתי אצבעות) לפני החגורה. לא צריך למדוד עם סרגל, אבל עדיף שיהיה טיפה קצר מדי מאשר טיפה ארוך מדי ויעבור את החגורה. ככה זה גם יציץ ממתחת לווסט וייראה פחות רציני. 
עניבות וינטאג' משנות ה-40-50 הן בדרך כלל גם רחבות יותר, ועניבות רחבות עונדים קצר יותר – העניבה מגיעה עד כ-5 ס"מ מעל הטבור.

3. עניבות פרפר – 
תעשו לעצמכם טובה ותלמדו לקשור את הקשר הזה. זה ממש פשוט וזה גורם לעניבה להראות רצינית הרבה יותר (לעומת הפושטיות שמגיעות קשורות).
ככה גם בסוף הערב תוכלו לשחרר את העניבה ולהראות כמו הבחור מהקליפ של גנגנם סטייל.

4. בהרבה עניבות יש את החלק האחורי (מה שנשאר אחרי הקשר, החלק הצר שנמצא מאחורי החלק הרחב) שיתנפנף שם אם לא תעשו איתו משהו. משהו שיכול לעזור לכל הסיפור להראות טוב יותר – במיוחד אם העניבה עצמה ארוכה ואתם רוצים שהיא דווקא תסתיים במרכז הבטן – הוא להכניס את הזנב הזה לתוך החולצה, לרווח בין הכפתור השני והשלישי וליישר אותו מאחורי החולצה מאחורי קו הכפתורים. סוגר לכם את הפינה ואת הבלאגן.

אביזרים נוספים
אם כבר אתם שמים עניבה ולא רוצים שהיא תתנופף כמו זנב של שועל מת במהלך הסווינג אאוט (מאד תלוי בעניבה אגב – יש עניבות פחות מסיביות שלא דורשות קליפס) – תקנו קליפס לעניבה. 

שימו לב לא לקנות קליפס פושטי שיגרום לכם להראות כמו נציג מכירות של סלקום – יש מלא קליפסים מקוריים בני 80 שנה ב-e-bay במחירים ממש זולים (ראו קישור למעלה).
נהוג לשים את הקליפס אחרי השליש העליון של העניבה ולא מתחת לזה (בין הכפתור השני לשלישי או בין השלישי לרביעי של החולצה)

קליפסים בדרך כלל מגיעים בשלושה סוגים – 
1. פס מתכתי – שתופס את העניבה יחד עם החולצה
2. שרשרת קטנה שנתפסת בחולצה והעניבה עוברת בתוכה 
3. כפתור שמתחבר לעניבה באמצע ומוצמד לחולצה, בדומה לסיכת מ"מ."

 ****
תם ונשלם לו עוד פוסט. תודה לכל מי שעזר: רון דוברובינסקי, ערן טובי, גיא ליפשיץ, אושר פרנק ויפים פולובינצ'יק.
כולי תקווה שעד למסיבה הבאה, המידע הזה יופנם ויבוא לידי ביטוי על הרחבה! 😀