מוזיקת סווינג, מאז ועד היום: חלק 2

Written by דפנה בן יהושע. Posted in חי בלינדי לנד

בשבוע שעבר כתבתי על שורשיה של מוזיקת הסווינג בתחילת המאה ה-20 ותור הזהב שלה בשנות ה-30 וה-40. בפוסט הנוכחי אסקור את מה שקרה למוזיקת הסווינג לאחר שהגיעה לפסגה, ואת גלגוליה השונים עד שנות ה-2000.

שנות ה-40: ענני מלחמה ושביתות מוזיקאים

באמצע שנות ה-40, "עידן הסווינג" (The Swing Era) הגיע לקצו. לכך היו כמה סיבות. ראשית, מלחמת העולם השנייה דלדלה את התזמורות מהנגנים שלהן – המאמץ המלחמתי לא פסח גם על מוזיקאים, ורבים מהם נשלחו להילחם מעבר לים. כמו כן, המחיר הכלכלי שגבתה המלחמה הקשה על קיומם של סיבובי הופעות נרחבים, והתזמורות לא יכלו להופיע כפי שהופיעו בעבר וכך כוח הפרסום שלהן הלך ונחלש. ה-Big Bands הפכו ל-little bands: להקות של 3-5 נגנים שהיו חסכוניות יותר ופשוטות יותר לתפעול. אך מלבד המלחמה היתה סיבה נוספת לכך שזוהרו של הסווינג החל להתעמעם: שביתת המוזיקאים שהתמשכה מ-1942 ועד 1944. השביתה היתה יוזמה של פדרציית המוזיקאים האמריקאית שמחתה נגד חברות התקליטים הגדולות בגין מחלוקות על תשלומי תמלוגים. תוצר לוואי של השביתה היה שזמרי סולו היו יכולים להקליט את המוזיקה שלהם ללא ליווי של תזמורות, אך התזמורות לא יכלו להקליט את ביצועיהן ללא זמר. וכך, בעוד שלפני השביתה התזמורות הגדולות שלטו בכיפה הזמרים נתפסו כניצבים שליוו אותן, לאחר השביתה התמונה התהפכה: הזמר הפך להיות מרכז העניינים והתזמורת הפכה לליווי ותו לא.

ומי היה אחד הזמרים הנודעים ביותר שעלו לגדולה בשנות ה-40? ניחשתם נכון – פרנק סינטרה. סינטרה החל את דרכו בלהקותיהם של טומי דורסי (Tommy Dorsey) והארי ג'יימס (Harry James) אך תוך זמן קצר הוחתם כזמר סולו על ידי חברת התקליטים"קולומביה" ב-1943.

האזינו:

סינטרה בשיר Night and Day מתוך הסרט "Reveille with Beverly", שיצא ב-1943

פרנק סינטרה. מעידן ה-Big Bands לעידן הזמר הבודד

שנות ה-50 וה-60: ביבופ, קיטש ורוקנרול

פרנק סינטרה היה רק סנונית ראשונה בגל של זמרי סולו ששטפו את תחנות הרדיו בבלדות רומנטיות ושוברות לב, וגרמו להמוני בנות להזיל דמעות על הכרית מדי לילה. הסווינג המקפיץ והעליז נעלם כלא היה והפופ הקל, בשמו האחר, מוזיקת easy listening, החל להשתלט על כל חלקה טובה. אמנם, השפעתה של מוזיקת הסווינג ניכרה בשירים של זמרים כמו בובי דארין (Bobby Darin), דין מרטין (Dean Martin), ג'ודי גרלנד (Judy Garland) ונט קינג קול (Nat King Cole); אך ככל שהשנים חלפו, הגוון המרעיש והסוער שהיה כה אופייני לסווינג עבר תהליך של דילול, עידון והמתקה. האזינו:

Get Happy, ג'ודי גרלנד, 1950

The More I see You, נט קינג קול, 1958

 Dream Lover, בובי דארין, 1959

לצד הקיטש, באותה עת החל ללבלב ז'אנר אחר, קצבי לא פחות מהסווינג אך בעל נטיות מרדניות של דור שני, והוא הרוקנרול. גרסתו המוקדמת של הרוקנרול היתה הרוקבילי, שנשען רבות על סווינג. זמרי רוקבילי ומאוחר יותר זמרי רוקנרול לא מעטים כללו שירי סווינג מפורסמים ברפרטואר שלהם; ומקצבי הסווינג מהדהדים בשירים רבים אחרים. זמרים בולטים מזאנרים אלו היו ה"מלך" – לא זוהר ארגוב, אלביס פרסלי; צ'אק ברי (Chuck Berry); פאטס דומינו (Fats Domino) וג'ין וינסנט (Gene Vincent). האזינו:

All Shook Up, אלביס פרסלי, 1957 (מומלץ לנסות לרקוד לינדי הופ לשיר הזה)

My Blue Heaven, פאטס דומינו, 1956

Be Bop A Lula, ג'ין וינסנט, 1956 במקרה או שלא במקרה, שמו של שיר זה מאזכר עוד שלב ביניים בין מוזיקת הסווינג לז'אנרים שבאו אחריו והוא הבי בופ (Bebop), סגנון שהתפתח משנות ה-40 ועד שנות ה-60, והתבסס על אלתור רב, מלודיות והרמוניות מורכבות יותר ודגש על האינדיבידואליות של המבצע. הבי בופ סלל את דרכו של הג'אז המודרני והחדשני יותר, ונציגים בולטים שלו הם החצוצרן דיזי גילספי (Dizzy Gillespie) והסקסופוניסט צ'ארלי פארקר (Charlie Parker).

האזינו:

Hot House, צ'ארלי פארקר ודיזי גילספי, 1952

Fats Domino. רוקנרול, בייבי!

אל שנות ה-90: נוסטלגיה, סימפולים וקאמבק פתאומי

על שנות ה-70 וה-80 לא אתעכב כאן כי לא קרה בהן הרבה מבחינת כל מה שקשור בסווינג. ערפילי החשיש המתקתק, ומאוחר יותר, המיש-מש המדכא בין סינתיסייזרים ואופנה גרועה, הובילו את המוזיקה לגוונים וכיוונים אחרים. מתי מעט שעוד שמרו לה אמונים נהגו ללכת למופעי מוזיקת סווינג במועדונים יוקרתיים ("supper clubs"), שם הופיעו לפרקים מוזיקאים מעידן הסווינג.

ובקפיצה חדה אל שנות ה-90. בשנים האלו המוזיקה האלקטרונית החלה לצבור פופולריות: אם נולדתם בשנות השמונים או התשעים, המונחים האוס, טראנס וטכנו אינם זרים לכם. היכולות הטכנולוגיות המשופרות (באופן יחסי) של התקופה  אפשרו לאמנים בז'אנרים אלו להשתיל קטעים מוזיקליים אחרים ביצירות שלהם, מה שהצמיח את הפועל החביב "לסמפל" (מלשון sampling, לדגום). וכך, באופן משונה למדי, קטעים משירי סווינג מצאו את דרכם לשירי האוס. מאמצע שנות ה-90 ועד תחילת שנות ה-2000, 'סווינג האוס' זכה להצלחה מסוימת. להלן שתי דוגמאות:

Doop – Doop, קטע מ-1994

Swing My Jingle Bells – מייק דיקסון, 2002

אבל מה שהיה אף יותר מפתיע מצמד המילים "סווינג האוס" היה התחייה המחודשת של מוזיקת הסווינג לקראת סוף שנות ה-90. במקביל לחזרתו של ריקוד הלינדי הופ לאופנה, שהונעה על ידי מספר רקדנים בשבדיה, בארה"ב ובאנגליה (ראו פוסטים קודמים), גם מוזיקת הסווינג חזרה לככב לכמה שנים; וזאת הודות לפרסומת של מותג הבגדים "גאפ" מ-1998, שהציתה באנשים אהבה מחודשת לז'אנר. באותה תקופה עלו לבמה כמה אמנים ולהקות שביצעו מוזיקת סווינג של פעם עם טוויסט עדכני. האזינו:

Jumpin' Jack – קטע של Big Bad Voodoo Daddy מ-1994

Ghost of Stephen Foster – קטע של ה-Squirrel Nut Zippers מ-1999, שהוא גם סרטון אנימציה מומלץ לצפייה!

שנות ה-2000: שעתו היפה של האלקטרו-סווינג; וקצת היפ הופ סווינג, בשביל הכיף

כל מה שתואר עד כה לא היה אלא רקע להתפוצצות פתאומית של ז'אנר עשיר ומיוחד במינו והוא – האלקטרו-סווינג. שורשיו של האלקטרו סווינג בסווינג האוס של שנות ה-90, אך בשנות ה-2000 נוספו לו רבדים נוספים שהעניקו לו עומק וייחודיות. האהבה המחודשת לכל מה שווינטאג' ורטרו (מישהו אמר היפסטרים?) הובילו לכך שאלקטרו-סווינג זוכה כיום לפופולריות יוצאת דופן, וניתן לשמוע אותו כמוזיקת ריקודים במועדונים, מוזיקת רקע בבתי קפה, בפרסומות ובפסקולים של סדרות טלוויזיה. יש כיום לייבלים רבים שיוצרים ומפיקים מוזיקת אלקטרו סווינג, למשל Freshly Squeezed Music, G-Swing ו-Etage Noir. הנציגים הבולטים של הז'אנר הם הרכבים כמו Caravan Palace, Parov Stelar, וגם Movits, Kormac ועוד. גם אם אינכם מעורים במוזיקת סווינג כלל, וזו הפעם הראשונה שאתם שומעים על אלקטרו-סווינג, סביר להניח שנתקלתם בצלילים האלו לאחרונה. הנה כמה קטעים מצוינים שממחישים יפה את הז'אנר:

(Jolie Coquine – Caravan Palace  (2008

(Äppelknyckarjazz – Movits! (2008

(Kormac – Scratch Marchin' (2009

(Parov Stelar – Booty Swing (2010

(Pirates – Caravan Palace (2012

 

Caravan Palace. כוהני האלקטרו-סווינג.

שילוב מודרני מעניין נוסף, שלטעמי אין מספיק ממנו, הוא היפ הופ סווינג. נסו והתרשמו:

(Charleston feat. Yuung Joc  & James P. Johnson – S. Mos (2011

***
אז מה למדנו? הסווינג לא מת, הוא רק מתחדש; ולפעמים חוזר אחורה, קופץ קדימה, או משוטט בדרכים צדדיות. אין לדעת מה העתיד צופן למוזיקת הסווינג, אך לדעתי העתיד בהחלט שם, והפוטנציאל עצום.
כבר אמרו גדולים ממני, it don't mean a thing, if it ain't got that swing, וכולי תקווה שהסווינג יוסיף לתת משמעות למוזיקה סביבנו, ולהיטען במשמעויות חדשות, גם בשנים הבאות.