המדריך למצטלם/ת – איך להצטלם יותר טוב כשרוקדים
מאת: דן ארז
עזרה בתוכן ועריכה: רון דוברובינסקי, טליה זיגלמן
בתחילת 2015 קרו שני דברים משמעותיים בחיי. האחד, עשיתי את צעדי הטריפל-סטפ הראשונים שלי כרקדן סווינג. השני, זכיתי במקום הראשון בתחרות צילום. נוסף על הפרס שהוענק לי, זכיתי גם לקבל אישור על כך שאני בעצם צלם די טוב. במקרה או שלא, שני העולמות האלו התערבבו בצורה מיוחדת בארבעת השנים האחרונות והובילו לכתיבת המאמר שלפניכם.
מטרת המאמר היא לעזור לרקדנים ורקדניות בכל הרמות לקחת שליטה על האופן שבו הם מצולמים. או במילים אחרות, לעזור לכם לצאת יפה בתמונות!
לפני הכל, שתי הסתייגויות:
- הנושאים שאתייחס אליהם אינם מדע מדויק, אלא אוסף של טיפים שליקטתי במרוצת השנים. אני מזמין אתכם לאמץ רק מה שמתאים לכם ואתם מרגישים איתו בנוח. וגם אם לא, זה לא אומר שלא יכולות לצאת לכם תמונות יפות.
- לא הכל תלוי בכם. צילום טוב או איכותי מושפע מגורמים רבים שכלל לא קשורים למצולמים: כמו בצלם עצמו (ניסיון, מצב רוח, מיומנות, עייפות וכו') או בתנאים הפיזיים (תאורה, תזמון, מיקום ואפילו המוזיקה) – בקיצור, יש דברים שאין לכם שליטה עליהם, אז אל תהיו קשים עם עצמכם.
לפני שאני צולל לתוך הפרקטיקה, אני רוצה להתייחס להיבט הרגשי. פגשתי לא מעט אנשים שאמרו "אני לא יודע איך להצטלם" או "אף פעם אין לי תמונות טובות", "אני לא פוטוגני" וכד'. אני לא אכנס לדפוסים פסיכולוגיים, אבל בגדול חשוב מאד לקבל באומץ את את העובדה שעלולות לצאת תמונות לא משהו, וזה בסדר. לעיתים קרובות עצם החרדה מתמונות לא מחמיאות, היא זו שלא מצטלמת טוב ובכך מייצרת נבואה שמגשימה את עצמה… התמונות הכי טובות יוצאות כאשר אנחנו משוחררים ונינוחים. ממש כמו לרקוד סווינג, ברגע שאנחנו מרגישים מספיק בנוח "להסתכן" בריקוד לא טוב, זה בדיוק מתי שיוצאים הריקודים הכי טובים. במילים אחרות, אני מאמין שאנשים פוטוגניים הם אנשים שלמדו לחיות בשלום עם כל סוגי התמונות וממליץ בחום לאמץ חשיבה כזו.
ועכשיו, הרגע שכולכם חיכיתם לו – איך בכל זאת ניתן "לעזור" לתמונה לצאת טוב:
לוקיישן, לוקיישן לוקיישן
בטח הדבר הראשון שקופץ לכם לראש "מי חושב על מיקום הריקוד בזמן שרוקדים?!". תשובה: הצלם. אנחנו הצלמים תמיד מחפשים רקע מעניין, עם טקסטורות, עם אור מיוחד או עם להקה ברקע. צלמים מחפשים חוויה של עומק ותמיד חושבים במונחים של שכבות (Foreground, Object, Background).
מה כן: הביטו מסביבכם ותנסו לרקוד במקומות יותר מעניינים מבחינת הרקע. תמקמו את עצמכם לפי התאורה, טקסטורות או קרוב ללהקה.
מה לא: תמנעו מלרקוד על רקע לבן. גם אם הצלם יחליט לצלם אתכם, סביר שהוא אח"כ יפסול את התמונה בחדר העריכה וחבל.
עוד דבר שחשוב לזכור בהקשר הזה, הוא מיקום הצלמים. בפסטיבלים יש לצלמים נטייה להתמקם היכן שיש להם מספיק מקום לעבוד, מבלי להסתכן בפגיעה ממרפק או עקב טועים, ובשאיפה לא להפריע לרקדנים בזמן הריקוד. לכן, ברחבה צפופה עדיף לנסות לרקוד בשוליים או ליד הבמה (אם יש), ואם היא מרווחת עדיף דווקא לרקוד במרכז. אגב, מי שלא מעוניין להצטלם, יכול ליישם את אותו ההגיון רק הפוך (או פשוט לסמן לצלם שלא יצלם אתכם, גם זה מותר).
מטבע הדברים, גם "לב העניינים" הוא מיקום חביב על הצלמים. תחרויות, רוטינות ומעגלי ג'אם תמיד מככבים בתמונות כי הרבה מרגעי השיא בפסטיבל מתרחשים בהם, והצלמים רק מחכים ללכוד רגע כזה במצלמה. אז האמיצים מביניכם שלא חוששים למקם את עצמם במרכז תשומת הלב, אתם מגדילים את הסיכויים שיצאו לכם תמונות לא פחות ממדהימות.
התחברו עם הצלם
צילום כאמנות היא סוג של דיאלוג – בין סובייקט לאובייקט, בין צלם ומצולם וביחד נוצר דימוי חזותי משותף. עם זאת, פעולת הצילום עלולה להיות חוויה מאוד בודדה, במיוחד בפסטיבל בינלאומי, וזה תמיד מרגיש מעט מנוכר לצלם אנשים זרים. זוכרים שאמרנו שגם מצב הרוח של הצלם יכול להשפיע על התמונות? אמנות הצילום בנויה על אמון, ולצלמים הרבה יותר קל ללכוד רגעים אותנטיים כאשר נוצר קשר בינאישי (שטחי ככל שיהיה) עם המצולמים.
מה כן: תהיו חברותיים לצלמים, דברו איתנו, תזמינו אותנו לרקוד (כשאנחנו לא מצלמים), ותרגישו בנוח לבקש מאיתנו לצלם אתכם בזמן המסיבה.
אחד הדברים האהובים עליי זה ליצור קשר עין עם המצולמים. הרגע הזה, חמקמק ככל שיהיה, מייצר עבורי שותפות גורל עם הריקוד שלכם והחוויה שלכם. בעיני קורה משהו מאוד מיוחד כאשר המצולמים מצליחים להיות בו זמנית גם בתוך הריקוד וגם בקשר עין עם הצלם. ובכלל, בגלל שאתם עסוקים בפעולת הריקוד זה יכול לעזור לכם להשתחרר מחרדת הצילום שהזכרתי לעיל – השתמשו בזה!
תראו נוכחות בריקוד שלכם
רבות דובר וידובר על להיות נוכחים בזמן הריקוד, לזכור להנות, להיות קשובים לפרטנר שלכם ולמוזיקה או להיות בפארטי מוד. המצלמה משתוקקת לתפוס את רגעי הקסם על הרחבה. היא אוהבת אתכם מביטים אחד בשניה, אוהבת שאתם מייצרים תנועות וקווים, אוהבת שאתם צוחקים מפאדיחות, אוהבת שאתם משתמשים בידיים שלכם, אוהבת אתכם נסחפים לתוך זה.
מה כן: תרקדו כאילו אף אחד לא מצלם. תראו לעולם כמה שאתם נהנים – תשתחררו, תתמסרו ותחייכו. אפילו אם הריקוד לא משהו או אם אין לכם מצב רוח.
לפעמים נוצרת התחושה שכל התמונות נראות אותו הדבר למעט הפנים של הרקדנים. מהסיבה הזו אנחנו מאד אוהבים לראות אתכם שוברים את השגרה הרגילה של הריקוד. אנשי המקצוע קוראים לזה הזרה (הפיכת המוכר לבלתי מוכר), ואם תצליחו לייצר את זה ברחבה – תהיו בטוחים שאנחנו נהיה שם כדי לצלם.
איך עושים את זה? לא תמיד זה אפשרי, כי זו חוויה מורכבת שתלויה בגורמים רבים אבל היא בעיקר קשורה ליכולת להעיז. אני ממליץ פשוט לנסות פעם ולראות מה קורה.
הלוק שלכם
לכולם יש סטייל אישי בו אנו מרגישים הכי בנוח. אין לי כוונה לומר לכם איך להתלבש, אלא רק להתייחס למה שמצטלם יותר טוב.
זיעה
מה לא: המראה המיוזע
רוב האנשים הנורמטיביים מזיעים בזמן שהם רוקדים, ומטבע הדברים זיעה לא מצטלמת טוב – לא עיגולי זיעה בבית השחי, לא כתמים רטובים בגב ובטח שלא מכנסים מיוזעות. הדברים האלה מורידים את ערך התמונה ויגרמו לה ליפול בעריכה. גם בואו נהיה כנים, אף אחד לא נהנה לרקוד כאשר הכל דביק ומיוזע – החיבור נעשה פחות נוח, המבטים הופכים להיות נגעלים והכל נהיה לא פוטוגני.
מה כן: תתנגבו, תביאו חולצות להחלפה, קחו הפסקות התייבשות אם צריך. היזהרו במיוחד מחולצות בצבע אפור, כחול בהיר, וירוק בהיר, בהם הרטיבות בולטת במיוחד. אפשר למזער את הנזק באמצעות חולצה לבנה צמודה מתחת לחולצה מכופתרת (זה מונע את מגע החולצה המכופתרת עם בית השחי, ואז כתמי הזיעה פחות בולטים).
צבעים
דבר נוסף שיש לכם שליטה עליו הוא הצבעים שאתם לובשים. אין באמת נוסחה אחת ויש הרבה יוצאים מן הכלל, אבל תנסו להכיר את הצבעים שאתם מרגישים איתם בנוח ובסטייל שלכם.
מה כן: בד"כ (אבל שוב, לא תמיד) מה שמצטלם הכי טוב הם צבעים משלימים או מנוגדים (כמו למשל מכנס/חצאית כהה עם חולצה בהירה ולהפך). אפשר גם ללבוש צבע אחיד ולהוסיף נגיעות של צבע אחר בפריטים קטנים (כובע, נעליים, מטפחת וכו'…), או לחלופין לשחק עם גוונים שונים של אותו הצבע.
למי שרוצה להרחיב את ההבנה בנושא ואולי לקבל קצת השראה, אני ממליץ על הכתבה הזו – https://www.stylecraze.com/articles/how-to-match-the-colors-of-your-clothes/#gref.
בשורה התחתונה, עולם הסווינג מאפשר לכם לעבוד עם צבעים שאולי פחות מקובלים במיינסטרים, אז אל תחששו מלהתנסות בצבעוניות חדשה.
ביגוד
דרך נוספת שבה יש לכם יכולת השפעה היא בבגדים שאתם לובשים. חשוב לי מאד להדגיש שאני לא מתיימר לקבוע מה נכון או צריך ללבוש, אלא רק להביא למודעות שלכם מהם הדברים שמצטלמים יותר טוב או פחות טוב.
מה כן: תדאגו שהבגדים שאתם לובשים באמת מתאימים לכם, ואני לא בהכרח מתכוון למידה של הבגד או אם הוא גדול מידי או קטן מידי, אלא אם הבגדים גם מתאימים לתנועה של הגוף בזמן הריקוד. בגדים שיתאימו לתנועה שלכם, יעזרו לכם להרגיש טוב ולהיראות טוב, וכך גם להצטלם טוב:
- חולצות מכופתרות – לצערי, רוב החולצות שיש היום בחנויות לא בדיוק נועדו לריקוד. ברגע שמרימים יד – כל החולצה עולה למעלה, יוצאת מהמכנסיים ולפעמים אפילו כפתורים עלולים להיפתח כתוצאה מכך, ומטבע הדברים זה פחות מצטלם טוב. אז בדקו מראש שהחולצה לא צמודה מידי ומאפשרת מרווח תנועה. מצד שני, כדאי להימנע גם מחולצות רחבות מידי. יש להן נטייה לטשטש קווים יפים שנוצרים מהתנועה בריקוד שלכם. הפתרון הרבה פעמים הוא לקנות חולצה קצת גדולה ולתקן בעלות מינימלית (15-20 ש"ח לחולצה) אצל חייט/ת, כך שתתאם למבנה הגוף ולמרחב התנועה שאנו שואפים אליו.
- למי שרוצה לשים עניבה או פרפר – וודאו שהעניבה לא יושבת בצורה רפויה מדי שמשאירה רווח גדול בינה לבין הצווארון. כמובן שזה גם לא אמור להיות הדוק מדי או חונק.
- וסטים – ודאו שהחולצה לא מציצה בין הוסט לחגורה. זה מייצר אשלייה כאילו הווסט קטן מידי וזה פחות מחמיא. לא משהו שאפשר להימנע ממנו לגמרי בזמן תנועה כמובן, אבל עדיין משהו ששווה לקחת בחשבון כשקונים ווסט.
- מכנסיים – רצוי שלא יהיו ארוכים מידי (במרחק סנטימטר מהרצפה לכל היותר). ברגע שמכנס נוגע ברצפה כל הזמן, זה מייצר מראה מראה מעט מרושל שלא מצטלם טוב.
- חצאיות – זכרו שחצאיות מבדים מתנפנפים או כאלה עם שסע עמוק נוטות להיות הרבה יותר חשופות בזמן הריקוד (סוויבלים!) בהשוואה לאיך שהן היו בעמידה מול המראה. זה אגב נכון לא רק לחצאיות, גם מחשופים ושרוולים קצרים עלולים לחשוף יותר בזמן הריקוד וכדאי רק להיות מודעים לכך.
- זה לא ממש קשור להתאמה, אבל אני רוצה להביא למודעות גם עניין של בדים שקופים. הרבה פעמים הפלאש של המצלמה גורם להלבשה תחתונה לבלוט מתחת לבגדים שבתאורה רגילה כלל לא היו שקופים. נסו להתאים את ההלבשה התחתונה לצבע הבגד או לגוון העור, במיוחד אם מדובר בבגדים מבדים דקים או עדינים מאד.
סטייל
סטייל זה בעצם סיכום של כל מה שהזכרתי עד כה בחלק הזה, אבל יותר חשוב לי להדגיש את מה שעומד מאחורי הנושא הזה של סטייל. הסטייל האישי שלנו מאפשר לנו להיכנס לתוך מצב או לתוך סיטואציה. ממש כמו שחקנים או בעלי מקצוע שמשתמשים בלבוש הייחודי שלהם כדי לקבל לעצמם אישור מהסביבה. זה עוזר לנו להרגיש שייכים, מקצועיים ואפילו נאהבים.
כשאנחנו לובשים בגדים נוחים, שאנחנו אוהבים וברוח התקופה – באופן לא מודע, זה גורם לנו להרגיש אחרת, לזוז אחרת, ובסופו של דבר גם להצטלם אחרת. תמונה כזו לא רק תגרום לזמן לעצור מלכת, אלא תחזיר אותו כ-100 שנה לאחור. לצלם רקדנים בג'ינס וטריקו זה נחמד, אבל כצלם אני לא יכול שלא להימשך למי ש"הלך עד הסוף" ועזר לי לחוש את החוויה המלאה.
מי שמצלם בסצנת הסווינג, מבקש לספר את הסיפור של עולם הסווינג על שלל מרכיביו – על התנועתיות, על הלבוש והסטייל ועל התחושה שמרגיש כל מי שרוקד ורקד אי פעם. לצלם תחושה זה משהו מאד מאתגר אבל זה משהו שאני שואף אליו מפני שהוא מאפשר לי להרגיש חיבור וקרבה, ועוזר גם לא להרגיש בודד. תבינו, צלמים הם אנשים רגישים (לאור, לחוויות, לרגעים) ואם משהו לא עובד בשבילנו אז אנחנו לא נצלם אותו או שנוריד אותו בעריכה.
תמונה מלפני 100 שנה שצולמה בשבוע שעבר:
אני לא אומר את זה כדי לגרום לכם להשקיע בחליפות יקרות וסידורי שיער מטורפים – כבר ציינתי שאני רוצה שתרגישו בנוח, אבל אני כן ממליץ להשקיע בזה מחשבה. אתם תופתעו כמה סטייל יש בארון הבגדים שלכם כבר עכשיו אם רק תעיזו.
מה כן: העניבה שתהיתם אם היא צעקנית מידי, השמלה שחשבתן שהיא חגיגית מידי וכו' – אלה הדברים שמשדרגים כל הופעה ולוכדים את הצלם שמחפש תמיד לצלם את מה שייחודי.
תראו איזה ריקוד מתרחש בין הטקסטורות בתמונה הזו:
מה עוד: לאקססוריז יש את היכולת לשדרג כל הופעה ולגרום לכם לבלוט בעיני הצלמים. כובעים, מטפחות, עניבות, שפמים, שיער צבעוני, קעקועים, רגל ביונית, פרח בשיער ואפילו גרביים, תמיד יקבלו "עדיפות" צילומית, גם ברחבה וגם בחדר העריכה.
גילוי נאות, רוב התמונות מהפסטיבלים השונים מגיעות לתהום הנשייה יחסית מהר. ואלא אם הן הופכות להיות תמונת פרופיל של מישהו לזמן מה או שעשו בהן שימוש מסחרי, חיי המדף של רובן המוחלט הם די קצרים. אז אני מזמין אתכם לעשות קצת שיעורי בית ולעיין בארכיוני התמונות של פסטיבלים ואירועי סווינג. שאבו מהם השראה, ושאלו את עצמכם – האם אהבתי את התמונה? כיצד היא גרמה לי להרגיש? אילו צבעים נראים הכי טוב? מה מעניין ברקע הזה? האם המצולמים התחברו עם הצלם/ת? וכו…
לסיכום, במאמר הזה ניסיתי לשתף אתכם עם מה שמתרחש מאחורי המצלמה במוחו של הצלם, בשאיפה שזה יעזור לחלקכם להתמודד עם תחושת חוסר הוודאות שלפעמים מציפה אותנו בנוכחות מצלמה. אם נדע להכיר את הגורמים שיש לנו שליטה עליהם ושעוזרים לנו להביע את הריקוד שלנו בצורה יותר נינוחה, נוכל להשתחרר לאט לאט מחרדת הצילום ולהיות פוטוגניים יותר. בדיוק כמו בריקוד, "לדעת להצטלם" היא מיומנות שצריך לפתח לאורך זמן, צריך להתנסות בה, להעיז, לטעות ואף פעם לא לא להפסיק לחקור מה מתאים לנו ומה לא.
דן ארז
danerez7@gmail.com
דן הוא צלם מקצועי שמצלם את קהילת הסווינג מאז 2015 במגוון ארועים ופסטיבלים. בשנים האחרונות דן גם עובד כצלם רשמי של פסטיבלי סווינג שונים באירופה.
ניתן להתרשם מהעבודות של דן בדף הפייסבוק שלו כאן ובערוץ האינסטגרם שלו כאן.
