Swing Snack #43 – Al Minns

Written by מאיה שפירא. Posted in Swing Snacks

ב-1 לינואר מלאו 95 שנים להולדתו של אל מינס, אחד מהדמויות החשובות בהיסטוריה של ריקודי הסווינג.

אל, שנולד בלואיזיאנה, רקד לפרנסת משפחתו ברחובות במהלך השפל הגדול. בשנת 37' בעודו בן 17, הגיע סופסוף למועדון ה"סאבוי" הנודע שבהארלם, ניו יורק. הכישרון, האתלטיות והגמישות יוצאי הדופן שלו צדו במהרה את עינו של צייד הכישרונות הרברט "וויטי" וויט. מעט אחרי הגעתו לסאבוי, אל זכה לכינוי"רגלי גומי" והצטרף ללהקת הלינדי הופרים של וויטי (שהייתה בהנהגתו של פרנקי מאנינג). כחבר בלהקה זכה בתחרות היוקרתית "הארבסט מון בול" בשנת 38' וכיכב בסרטים כגון "הלזאפופין", "הוט צ'וקולט" ועוד.
אל היה שונה מרקדנים רבים, שהפסיקו להופיע ולרקוד בעקבות התלאות של מלה"ע 2 וירידת הפופולריות של הסווינג שבאה איתם. יחד עם חברו לאון ג'יימס, ניהל אל קריירה שהוקדשה לשימור של ריקודי ג'אז, במהלכה הופיע באינספור סרטונים ותכניות טלוויזיה בשנותה-50 וה-60 שעסקו בריקודים של תחילת המאה. כשכתב את ספרו המפורסם על תולדות הג'אז, מרשל סרנס עשה שימוש נרחב בעדותו של אל.

ב-1984, בעודו רוקד באזכרתו של הפסנתרן קאונט בייסי, ניגשו אל אל 3 צעירים שוודים וביקשו ממנו ללמד אותם לרקוד לינדי הופ. כך יצא שב-1984 נסע אל מינס ללמד לינדי הופ וג'ז אותנטי אצל חבורה של צעירים שוודיים נלהבים בסטוקהולם. השוודים המדוברים – לנרט, אנדרס ואדי, הקימו לימים את להקת ריקודי הסווינג הראשונה מאז שנות ה-40 – "הארלם הוט שוטס".
אל מינס נפטר ב-1985, לפני שהספיק להגיע למחנה האימונים השני של הקבוצה השוודית, שהתקיים בעיירה קטנה בשם הרנג. המארגנים חיפשו מחליף לרקדן האגדי וכך הגיעו לפרנקי מאנינג. והשאר, היסטוריה.

אל מינס עזב אותנו מוקדם מדי, אבל בחייו הספיק להפוך לאחת מהדמויות המרכזיות האחריות להתפתחות, השימור והתחייה של ריקודי הסווינג במאה ה-20.

אל מינס מספר על שוודיה:

אל מינס ולאון ג'יימס בקליפ משנות ה-50:

 

Swing Snack #42 – Twerking in the 20’s

Written by מאיה שפירא. Posted in Swing Snacks

כבר יצא לנו בפינה זו לגעת במקורות של שיגעונות ריקוד מודרניים. כעת הגיע זמנו של הטוורקינג. לטענת האינטרנט, הריקוד פרץ לתודעה העולמית בשנים האחרונות דרך הניו אורלינס באונס, ריקוד שבתורו נולד בשנות ה-80. אך כידוע, שכשמזכירים את ניו אורלינס, מזכירים גם מסורת אפרו-אמריקאית ארוכת שנים של מוסיקה וריקוד (ולא מעט וודו), שהולידה בין השאר מוסיקאים רמי מעלה כגון סידני בשה, לואי פרימה וליל' ווין. האמנם גם ריקוד הטוורקינג יתווסף לרשימת תרומותיה של העיר לתרבות העולמית?

כנראה שלא. עם כל הכבוד לריקודי הרחוב של שנות ה-80 בדרום ארה"ב, מקור הטוורקינג הוא ככל הנראה וותיק בהרבה. ריקודים עם "מרכז מסה" מונמך הכוללים הרבה תנועות אגן הגיעו לאמריקה עוד עם ספינות העבדים. בעולם החדש הם עברו מטאמורפוזה למגוון של תנועות ומסורות תנועתיות (ביניהם הסלסה, הסווינג והקפוארה) – אך ריקודי הסולו האפריקאיים נשארו בבסיס של כל אותם ריקודים, מאז המאה ה-17 ועד ימנו אנו (ראו ערך הארלם שייק, וקטעים מ"סינגל ליידיז" של ביונסה, שנידונו כאן בעבר).

שנות ה-80? שנות ה-2000? הצחקתם אותנו. הנה קטע טוורקינג מעולה בביצוע של האחת והיחידה – ג'וזפין בייקר, כחלק מ"ריקוד הבננה" המפורסם שלה, אי שם בשנת 26'.

אז אל תאמינו לכל מה שאתם קוראים באינטרנט, חברים!

 

Swing Snack #41 – Home(s) of the happy feet

Written by מאיה שפירא. Posted in Swing Snacks

savoy

לא רק האנשים, הריקודים והשירים היו חלק מהנוף התרבותי של תקופת הג'אז. לאותם מקומות בהם הפעילות הזו התרחשה היה תפקיד מכריע בהתפתחות עידן הג'ז ותקופת הסווינג. מועדוני הסאבוי, אלהמברה, רוזלנד, הרנסנס ואחרים – לא היו רק מקומות לרקוד בהם. לעיתים קרובות הם היוו את הסיבה העיקרית להתפתחות המוזיקה או הריקוד – raison d’etre.

האלהמברה,שהיה אחד המקומות היחידים אליהם היו מכניסים חבר'ה צעירים, היה המקום בו פרנקי מאנינג רקד את הריקוד הראשון שלו . מועדון הרנסנס, שנודע ברמת ריקוד גבוהה יותר –היה התחנה הבאה. שם לראשונה ראה פרנקי את הלינדי מבוצע על הרחבה. באותו זמן, המנהלים של הסאבוי – צ'ארלס ביוקאנן וכמובן הרברט "וויטי" וויט (ששימש כבאונסר במקום), תמכו בפיתוח המוסיקה וחבורות הרקדנים הצעירות, שבשנים הבאות הביאו את הלינדי לכל רחבי העולם.
מועדון הרוזלנד היה התחרות העיקרית למועדון הסאבוי מבחינת רמת הריקוד. זאת למרות שברוזלנד לא הכניסו שחורים בתקופה ההיא. ללא התחרות עם רקדני הרוזלנד לא היו מתאמנים וזוכים רקדני הסאבוי (לימים הלינדי הופרים של ווייטי) בתחרות הלינדי ב"הארבסט מון בול". אירוע זה היווה את יריית הפתיחה לחשיפת הלינדי כריקוד כלל אמריקאי.
בין קרבות הלהקות לתחרויות הריקוד שאורגנו במועדון זה ואחרים, מועדוני הבילויים נתנו במה (ופרנסה) למוסיקאים מצד אחד ומצד שני – תמיכה ואפשרות לרקדנים לרקוד ולהתאמן.

עבור רקדני הלינדי הופ של ימינו, הפכו מקומות אלו לאתרים של עלייה לרגל.
כל לינדי הופר שמכבד את עצמו, אם יזדמן לניו יורק – יילך למקום בו עמד בזמנו הסאבוי.
מועדונים אחרים (כגון האלהמברה) נסגרו ונפתחו מחדש. אחרים (כגון הרוזלנד) שרדו ממש עד ימינו אנו!

גם בימינו, כשכמות המקומות בהם ניתן לרקוד סווינג הולכת וגדלה חשוב לזכור את אותם המקומות בהם הכול התחיל. המקומות שבזכותם ובתוכם צמחה והתפתחה התרבות שאנחנו כה אוהבים.

Swing Snack #40 – סגנונות לימוד

Written by מאיה שפירא. Posted in Swing Snacks

איך אתם אוהבים ללמוד? האם אתם מעדיפים לראות סרטונים או אנשים רוקדים במסיבה? מעדיפים לנסות כל צעד כמה פעמים עם הפרטנר? או לשמוע את המורה מסביר את הצעד שוב ושוב?

אחת ההגדרות של לימוד ריקוד היא "חוויית לימוד תנועתית הנעזרת בלימוד ויזואלי וקולי". אם כך, יש לפחות 3 דרכים ללמוד תנועה:
שרירי (קינסטטי) – חזרה על תנועה ופיתוח של "אוצר מילים" תנועתי.
ויזואלי – תרגום של מראות, תמונות מנטאליות לתנועות, ושימוש בחיקוי ויזואלי.
שמיעתי – חיבור של התנועה למבנה וסגנון מוסיקאלי מסוים.
מחקרים שונים אודות ריקוד מצאו שכשאנחנו לומדים ריקוד חדש, לכל אחד מאתנו העדפה לסגנון לימוד מסוים.

כשאנחנו לומדים תנועה חדשה, חלקנו מעדיפים לחזור עליה מספר פעמים ולפתח זיכרון שרירי. אחרים מעדיפים להסתכל על המורה ולחקות את התנועות שלו. תלמידים אחרים יעדיפו שהמורה יקרא בקול את הצעדים, או לחבר את התנועות להרגשה מסוימת במוסיקה.

להלן וידאו המציג תנועות סולו ג'ז שונות. תנסו לשחזר כמה מהם. לאיזה אספקט של הלימוד התחברתם? ומה לדעתכם סגנון הלימוד של הבחור המוביל בוידאו?
נסו לחשוב על החוויות שלכם בשיעורי הריקוד. מה לדעתכם הסגנון המועדף עליכם?

Swing Snack #39: על סרטים אילמים ובובות סמרטוטים

Written by Ilya. Posted in Swing Snacks

יצא לכם לראות פעם סרט אילם ישן? מעבר להבעות הפנים והאיפור המוגזם, הכתוביות שתופסות את המסך אחד לכמה שניות – אתם מצליחים להיזכר במוסקה שליוותה את הסרטים הללו? אם אתם נזכרים במוסיקת פסנתר קצבית ושמחה, כנראה שאתם חושבים על מוסיקת רגטיים.

מוסיקת הרגטיים הייתה פופולארית בסוף המאה ה-19 ותחילת העשרים. היא הוסיפה למוסיקת המצעדים (מארשים), ממנה יצאה ככה"נ, מרכיבים שונים כגון פוליריטמיות אפריקאית וכן מלודיה והרמוניה מורכבות יותר. המוסיקה הייתה קשה למדי לנגינה בשל המורכבות הטכנית בביצוע שלה.

מוסיקאים כמו גיימס פ. ג'ונסון, ג'לי רול מורטון ואחרים – מניו אורלינס וסנט לואיס ניגנו את המנגינות המורכבות, מלאות משחקי הקצב – בבארים, באולמות קולנוע, בפסקולים של סרטים ועוד.

אולם מדוע נקרא הרגטיים כפי שהוא נקרא? הגרסאות לכך רבות: האחת גורסת שמקצב המוסיקה היה מחוספס או מורכב (ragged) . השנייה טוענת שהתנועות הריקוד שהמוסיקה "הזמינה" היו כאוטיות ודמו לאלה של בובת סמרטוטים (rag doll).

ישנן הסברים רבים, אך תהיה האמת אשר תהיה, המקצב המיוחד של הרגטיים היה הפסקולשל איזורים רבים בארה"ב במשך עשרים שנה ופתח את הדלת (ואת האוזניים של המאזינים) למקצבים ואימפרוביזציות של היורשת שלו – מוסיקת הג'אז של שנות ה-20.

לסווינג סנאקס העוסקים במקור השם "ג'ז":
www.holylindyland.com/swing-snacks/2
www.holylindyland.com/swing-snacks/5