Swing Snack #39: על סרטים אילמים ובובות סמרטוטים

Written by Ilya. Posted in Swing Snacks

יצא לכם לראות פעם סרט אילם ישן? מעבר להבעות הפנים והאיפור המוגזם, הכתוביות שתופסות את המסך אחד לכמה שניות – אתם מצליחים להיזכר במוסקה שליוותה את הסרטים הללו? אם אתם נזכרים במוסיקת פסנתר קצבית ושמחה, כנראה שאתם חושבים על מוסיקת רגטיים.

מוסיקת הרגטיים הייתה פופולארית בסוף המאה ה-19 ותחילת העשרים. היא הוסיפה למוסיקת המצעדים (מארשים), ממנה יצאה ככה"נ, מרכיבים שונים כגון פוליריטמיות אפריקאית וכן מלודיה והרמוניה מורכבות יותר. המוסיקה הייתה קשה למדי לנגינה בשל המורכבות הטכנית בביצוע שלה.

מוסיקאים כמו גיימס פ. ג'ונסון, ג'לי רול מורטון ואחרים – מניו אורלינס וסנט לואיס ניגנו את המנגינות המורכבות, מלאות משחקי הקצב – בבארים, באולמות קולנוע, בפסקולים של סרטים ועוד.

אולם מדוע נקרא הרגטיים כפי שהוא נקרא? הגרסאות לכך רבות: האחת גורסת שמקצב המוסיקה היה מחוספס או מורכב (ragged) . השנייה טוענת שהתנועות הריקוד שהמוסיקה "הזמינה" היו כאוטיות ודמו לאלה של בובת סמרטוטים (rag doll).

ישנן הסברים רבים, אך תהיה האמת אשר תהיה, המקצב המיוחד של הרגטיים היה הפסקולשל איזורים רבים בארה"ב במשך עשרים שנה ופתח את הדלת (ואת האוזניים של המאזינים) למקצבים ואימפרוביזציות של היורשת שלו – מוסיקת הג'אז של שנות ה-20.

לסווינג סנאקס העוסקים במקור השם "ג'ז":
www.holylindyland.com/swing-snacks/2
www.holylindyland.com/swing-snacks/5

 

Swing Snack #38 – סופר הצללים של תקופת הסווינג

Written by Ilya. Posted in Swing Snacks

כולנו יודעים שמאחורי כל נאום פוליטי מבריק של ראש ממשלה או שיר פופ קליט עומדים מספר אנשים מוכשרים שתפקידם הוא לכתוב את התוכן. סופרי הצללים הללו נפוצים בתחומים רבים ועולם הג'אז איננו יוצא דופן.

פלצ'ר הנדרסון היה ילד טוב ומחונך שגדל במשפחה שחורה ממעמד הביניים מאטלנטה והגיע לניו יורק של שנות ה-20 על מנת לעשות תואר שני בכימיה. אולם הזדמנויות ההעסקה לשחורים בתחומים הללו בתקופה ההיא היו מוגבלות, ולכם פנה הנדרסון למוסיקה כמקור הכנסה עיקרי (אימו הייתה מורה לפסנתר).
לאחר שעבד כמלווה, בנד לידר ומפיק, החליט להקים הרכב משלו. בעזרתו של הסקסופוניסט\מלחין דון רדמן ולימים גם נגן חצוצרה צעיר בשם לואיס ארמסטרונג, הצליחו לפתח את סגנון הג'אז הצעיר, שנוגן בלהקות קטנות, למשהו גדול יותר שנשען על משחקים בין קבוצות של כלים – סגנון שלימים הפך למה שאנחנו מכירים כ"סווינג".
הוא גם היה ידוע שצייד כישרונות טוב – לאחר שהביא לקדמת הבמה אנשים כמו לסטר יאנג ולואיס ארמסטרונג, אותו "ייבא" במיוחד משיקגו.
הלהקות של הנדרסון נחלו הצלחה מסחרחרת במועדוני הריקודים של עידן הג'ז בשנות העשרים. אך למרות שהיה מלחין מוכשר ובנד לידר מצוין, היה פלצ'ר מנהל ואיש שיווק גרוע. אופיו העדין היקשה עליו "להחזיק" במוסיקאים המוכשרים איתם עבד. לבסוף המשבר הכלכלי נתן את אותותיו – ובתחילת שנות השלושים הנדרסון פשט את הרגל. כתוצאה הוא נאלץ למכור חלק נכבד מהלחנים הישנים שלו לבני גודמן, שהיה זקוק לחומר חדש על בסיס שבועי עבור תכנית הרדיו שלו. למעשה, חומרים רבים שגודמן ניגן בתקופת הסווינג כבר בוצעו ע"י הנדרסון ולהקותיו בסוף עידן ג'ז כמה שנים קודם לכן.
כך הפך אחד המוסיקאים המשפיעים בשנות העשרים למלחין הבית של "מלך הסווינג" – בני גודמן.
בשנות ה-40 חזר הנדרסון להלחין ולבצע, עד אשר חווה שבץ קשה שבשנות ה-50 קטע את הקריירה שלו ולבסוף גם את חייו.

פלצ'ר הנדרסון ידוע עד היום כאחד מהמלחינים והמוסיקאים הגדולים של עידן הג'ז, לא פחות מדיוק אלינגטון, למעשה. יחד עם המלחין שלו דון רדמן הם תרמו רבות לפיתוח הנוסחא למוסיקת הסווינג של הביג בנד כפי שאנחנו מכירים אותה כיום.

ההגירה הגדולה – Swing Snack #37

Written by מאיה שפירא. Posted in Swing Snacks

בתחילת המאה העשרים היהודים רבים היגרו לארץ ישראל במסגרת העלייה השנייה והשלישית. באותו זמן, החלה בארצות הברית הגירה המונית משלה, לה הייתה השפעה מכרעת על התרבות האמריקאית בכלל ועל תרבות המוסיקה והריקוד בפרט – "ההגירה הגדולה".

בעקבות הצהרת האמנציפציה בסוף המאה ה-19, החלו שחורים מהדרום החקלאי, כגון טקסס, לואיזיאנה ומיסיסיפי של ארה"ב להגר צפונה – לשיקגו, ניו יורק, לוס אנג'לס. הם נסעו בקבוצות ומשפחות בעקבות הזדמנויות העסקה בערים המתועשות, וכן (בדומה ליהודי אירופה) כאקט בריחה מהפרעות ומעשי הטבח המתרבים שבאיזורים בהם נולדו.

השחורים מהדרום הביאו איתם צפונה גם את המוסיקה והריקודים החדשים – הבלוז של מיסיסיפי, הראג טיים והדיקסילנד של ניו אורלינס ועוד. על אף תנאי החיים הקשים בערים החדשות, מוסיקאים ורקדנים מכל הזרמים נפגשו בשכונות כגון הארלם שבניו יורק, ניגנו, רקדו יחד בבליל עצום של עוני, יצירתיות ושמחת חיים. ביניהם היו אנשים כמו אבות הראג טיים סקוט ג'ופלין וג'לי רול מורטון וגם בחור צעיר מניו אורלינס בשם לאוי ארמסטרונג.

בערים הצפוניות, המתועשות והעשירות, היה קהל שחור ולבן שהיה צמא לחידוש. היו הזדמנויות העסקה בשביל מוסיקאים – החל ממסיבות "שכר דירה" הקטנות וכלה במועדונים גדולים כגון הקוטון קלאב.

מתוך המפגש התרבותי, המוסיקאלי והיצירתי נולד לו סגנון מוסיקאלי חדש – הג'אז – שהיווה את הפסקול לשנות העשרים הוסערות של ארה"ב. היתר – היסטוריה (שנידונה לא פעם בסנאקס הקודמים).

זו הייתה רק אחת הההשפעות של ההגירה השחורים מדרום לצפון על תרבות ארה"ב – וכיום אנחנו, רקדנים ואוהבי מוסיקת ג'אז, יודעים שלולא התרחשה, הן העולם והסביבה החברתית הקטנה שלנו היו נראים שונה בהרבה.

Swing Snack #36 – The Harvest Moon Ball

Written by מאיה שפירא. Posted in Swing Snacks

בתחילת שנות ה-30 הלינדי עוד היה ריקוד מועדונים ולא זכה לאותה הכרה כמו הוואלס, הרומבה הטאנגו ועוד. לא הרבה הכירו את הריקוד והתחרויות היחידות בהם השתתפו הרקדנים של הסאבוי היו התחרויות השבועיות במועדון, בהם הקהל שפט ע"י מחיאות כפיים.

אחד מהאירועים החשובים בתולדות הלינדי היה הכנסתו לתכנית התחרויות של ה"הארבסט מון בול" – נשף אדיר מימדים ב-1935 שכלל תחרויות במגוון ריקודים, וביניהם – לראשונה – לינדי הופ.
לנשף, שהתקיים במדיסון סקוור גארדן, הגיע קהל של 20,000 איש. ביניהם היו הלינדי הופרים זוכי התחרות המקדימה ב"סאבוי" וחמושים במיטב הצעדים הפלאשיים שהיה לריקוד להציע באותה תקופה (לפני שהומצאו האריאלס). ביניהם היו לאון ג'יימס, פרנקי מאנינג ונורמה מילר.

הם היו שונים. כבר מהכניסה שלהם התבדלו הלינדי הופרים – הם לא ניסו לשמור על פאסון או ארשת מקצועית, אלא התבדחו, רקדו ועשו שטויות כל הדרך אל הבמה. פרנקי נזכר שבעוד ששאר הרקדנים דמו למלכים ומלכות, הם דמו יותר לליצני החצר.
השמירה על חוקי התחרות הייתה קשה – היה אסור להיפרד מבן הזוג, לקפוץ וכו'. אולם הלינדי הופרים עשו מאמץ. לאון ג'יימס זכה עם הפרטנרית שלו, אדית', פרנקי ומאגי היו במקום השני ונורמה מילר ובילי – בשלישי.

לא היו פרסים כספיים, אך החשיפה הגדולה וה"גושפנקא" המקצועית להם זכה לראשונה הריקוד בנשף המיוחד הזה תרמו מאוד להפצתו ועליית הפופולאריות שלו בשנות -30. בעקבותיו אף יצאו הלינדי הופרים למסע הופעות בחו"ל – הראשון מני רבים. מיותר לציין שהחל מ-1935 הלינדי הופ הפך לחלק בלתי נפרד מתכנית הנשף.

"ההארבסט מון בול" המשיך להתארגן מדי שנה עד 1984 (!). לאורך השנים הרבות של קיומו המשיך לשמש כמעוז ושופר של ריקודי עידן הסווינג ובשנות ה-80 תרם אף לתחיית הסווינג באירופה.

Swing Snack #35 – הסווינג-אאוטים של מלקולם אקס

Written by מאיה שפירא. Posted in Swing Snacks

שינויים רבים עברו על העולם במהלך תקופת הסווינג של שנות ה-30 וה-40 – אירועים שהשאירו את חותמם הן על העולם והן האנשים שהשפיעו על העולם לאחר מכן. בין השאר, לתקופת הסווינג הייתה נגיעה לאחת מהדמויות המוכרות והמשפיעות באמריקה של המאה ה-20 – מלקולם אקס. מלקולם אקס גדל בשנות ה-40 ו-50, בין השאר בהארלם שביו יורק, בדיוק בזמן כדי "לתפוס" את סוף תקופת הסווינג ולשמוע על "פראות הזוט סוט" (עליהן נכתב כאן בעבר) שהיוו את אחד מהאירועים במאבק הגזעי בארצות הברית, מאבק שמלקולם הפך לחלק ממנו מאוחר יותר.

לכן, כשבתחילת שנות ה-90 החליט הבמאי ספייק לי לעשות סרט על חייו של לוחם הזכויות הנודע בכיכובו של דנזל וושינגטון, לא יכל לוותר על הכנסה של סצנת ריקוד לסרט.

הכוריאוגרף היה לא אחר מאשר פרנקי מאנינג בכבודו ובעצמו, לא הרבה אחרי שזכה בפרס הטוני היוקרתי על כוריאוגרפיה בסרט אחר. פרנקי בתורו הביא להפקה את חבריו לסצנת הסווינג – נורמה מילר, דון המפטון, את בנו צ'אז יאנג ואת ריאן פרנסואה האנגלי.
כך יצא שהשחקן המגלם את מלקולם, רוקד לצד האנשים שחיו ורקדו בתקופה בה מלקולם אקס נלחם על זכויותיהם של שחורים בארה"ב.

תראו אם אתם מצליחים לראות מי זה מי בסרטון: