הייתה תקופה בה היו יצירות מפורסמות אהובות כל כך שהן חצו לז'אנרים אחרים. כזה היה המקרה של "מיני דה מוצ'ר", שיר מפורסם מ 31' שנכתב ע"י קאב קאלווי. השיר צבר פרסום רב (הוא מכר כמיליון עותקים, בעידן שבו הפטיפונים היו עדיין מוצר מותרות) וב-32 כיכב בסרט מצויר משלו, שכלל את כוכבת האנימציה של התקופה – בטי בופ.

כידוע, קאב קאלווי היה רקדן מוכשר עם שלל תנועות מיוחדות במינן (ביניהם גרסה מוקדת של "הליכת הירח").
כשניסו האנימטורים לצייר את הדמות של קאלווי עבור הסרטון ולשחזר את תנועות הרגליים המסובכות של הזמר\מנצח, הם כשלו. לכן, שבניגוד לשאר הדמויות, שתנועותיהן צוירו ביד, הדמות של קאלווי צוירה ממש על גבי הפריימים של סרט בו הוסרט קאלווי רוקד, שצולם במיוחד למטרה זו.
ליווי סווינג של סרטים וסרטים מצוירים היה רווח בתקופה – וקאלווי יצר עוד מספר שיתופי פעולה עם הדמות המצוירת של בטי בופ, כשהוא "מגלם" לחלופין איש מערות, ליצן ורוח רפאים.

להלן הסרט המצוייר המפורסם (קאלווי מופיע בתור ניבתן ב-4:20)

שנות ה-80 היו חוויה טראומטית מבחינה תרבותית – העיצוב, האופנה והמוסיקה של אותם שנים משאירה אותנו מבולבלים במקרה הטוב, ועם טעם רע בפה – במקרה הרע.

עם זאת, היו בעשור זה גם נקודות אור. אולי הכוכב הזוהר ביותר בשמיים האפלים (ומוארים בניאון) של שנות ה-80 – היה מלך הפופ, מייקל ג'קסון. הצבעוניות והכישרון, הפרפקציוניזם שנרכש עוד בימי הלהקה המשפחתית הביאו אותו לייצר הופעות מעולות (גם בארץ!), בהן כיכבו התנועות המפורסמות של תפיסת המפשעה, הבעיטות הישרות וכמובן, "הליכת הירח".

רבים נוטים לשייך למייקל את המצאת התנועה, אך אין דבר שרחוק יותר מהאמת.

למעשה, התנועה רווחה בביצועיהם של כוכבי במה כבר בעידן הג'ז – ביניהם המוזיקאי קאב קאלווי ורקדן הטאפ ביל ביילי. האחרון היה זה שביצע את הליכת הירח המוקלטת הראשונה, בסרט הג'ז הקלאסי  "קאבין אין דה סקיי" שכלל בין השאר גם ביצועים של כוכבים כמו אט'ל ווטרס ולואיס ארמסטרונג.

אין ספק שמייקל, שריקודו הושפע מאוד מאנשים כמו פרד אסטייר, ידע ש"ירש" את התנועה מאחרים. זו לא הייתה הנגיעה היחידה שלו בעולם הג'ז האותנטי, אבל על כך – בפוסטים הבאים.

הליכת הירח של מייקל 

הליכת הירח הראשונה (בסוף הקליפ)

השפעות של רקדנים שונים על מייקל ג'קסון

אוהבים את הטלפון החכם שלכם? מי זוכר היום את התקופה שבה היה לנו מכשיר נפרד להשמעת המוסיקה- MP3 דיסקמן, מינידיסק וווקמן? עוד לפני כן, ממש לא מזמן, האופציות לשמוע מוסיקה הוגבלו לשמיעת תקליטים , רדיו או מוסיקה חיה.

בשנות ה-30 בארצות הברית, אחרי תקופת השפל הגדול לא לכולם היה כסף להזמין להקה או לרכוש רדיו\פונוגרף חדשני.
מאמציהם של שני מהגרים סקנדינביים לארה"ב – סיבורג השבדי ווורליצר הגרמני – הביאו את הפתרון : נגן התקליטים האוטומטי, הסבא רבא-רבא של האייפודים – הג'וק-בוקס.
המכשירים הציעו לראשונה את האפשרות לנגן את המנגינות האהובות עליך מבלי עיכובים. הם עוצבו בהשראת מכונות הימורים מילאו כל חלל שהיו בו באור ומוסיקה. הם ניגנו את המוסיקה החמה ביותר – מגנינות הסווינג של דיוק ארלינגטון, בני גודמן, לואיס ארמסטרונג ואחרים. מי לא ישלם פרוטה או שתיים כדי לשמוע את השירים האהובים עליו, או להרשים את בחיר ליבה?
הג'וק בוקסס צברו פופולריות בשנות ה-30 ורווחו במסעדות ,בתי קפה ומועדוני ריקודים (שנקראו גם "ג'וק ג'וינס ", מה שהוביל להמצאת הכינוי "ג'וק בוקס"). ההמכונות היו בחזית תעשיית המוסיקה – לראיה, כמעט שלושה רבעים מכל התקליטים שהופקו בארה"ב בשנות ה-40, הופקו במיוחד עבורן.
לג'וק בוקס היה גם תפקיד חשוב בהנגשת המוסיקה השחורה לקהל הלבן. תחנות הרדיו ואולמות המופעים היו מופרדים, אולם למוסיקה בקופסאות לא היה צבע -ולבנים רבים (וביניהם אנשים כמו אלביס פרסלי וג'רי לי לואיס) שמעו וספגו לראשונה "מוסיקה שחורה" דווקא כששמעו אותה בוקעת מתוך ג'וק בוקסס.
המכונות שרדו תקופה ארוכה (עד לשנות ה-70!) והפכו למרכיב חשוב בפולקלור האמריקאי ולציון דרך חשוב בהתפתחות המוסיקה הפופולארית.

אחת מהתופעות החשובות של שנות ה-20 הסוערות בארה"ב הייתה התנועה לשחרור האישה. נציגות בולטות שלה היו ה"פלאפרס" – נשים צעירות ומשוחררות שמרדו במוסכמות. הן רקדו צ'רלסטון בחצאית קצרצרות, נהגו ברכבים, שתו, קיימו יחסי מין חופשיים– כל אותן הדברים שגרמו לאוכלוסיה השמרנית לחוסר נוחות.
לבישת המחוכים החונקים, שנתפסו כסמל לדיכוי האישה, היה אחד הדברים שראשונים שנזנחו על ידי הפלאפרס. במקומם אימצו הנשים הצעירות צורת עמידה אופיינית – the flapper slouch שנועדה להפגין עצלות ו"מגניבות".
אך עליה וקוץ בה – התנוחה החדשה, חסרת התמיכה, הייתה מזיקה מאוד לגב, עובדה אליה שמו לב רופאים אז והיום.

מאז התחלפה האופנה פעמים רבות. אך כנראה שהעמידה, שהומצאה להביע עצלות, שחרור ומגניבות, הייתה מדויקת להפליא. עד היום ניתן לראות את הפוזה האופיינית לשנות ה-20 – בה עומדות כוכבות קולנוע ומוסיקה על שטיחים אדומים בכל רחבי העולם.
למעשה, פופולאריות התנוחה והמעבר שלה בין תרבות לתרבות היוו, ככה"נ את אחת הסיבות לבעיות הגב הרבות מהם אנו סובלים היום!

דוגמא מודרנית ליציבת הפלאפרים

לא הרבה יודעים זאת, אבל גם מקצוע הדי ג'יי נולד והפך להיות רלוונטי בתקופת הסווינג ובזכותו:
מרגע שהופיעו תקליטי הויניל על המדפים, היו אנשים שהחלו לאסוף אותם. באותה תקופה נקראו תקליטי הג'ז ה"חם" (שהפך לימים לסווינג) "race records". לקהל הלבן לא היה עניין בהם – והם יוצרו ע"י אומנים שחורים עבור חנויות מוזיקה בשכונות "שחורות" בלבד.
בשנות ה-30, תקופת השפל של ארה"ב, לתחנות רדיו רבות לא היה הכסף לשכור להקות חיות לליווי השידורים, כפי שהיה מקובל עד אז. עם זאת, הסווינג הפך פופולארי מאוד. בדיוק אז באה לידי ביטוי המיומנות של ה-disk jockeys לאתר בשכונות השחורים את התקליטים הנחשקים של המוסיקה הפופולארית.
פעילותם של הדי ג'יים הראשונים והצלחתם בשנות העשרים וה-30 תרמה רבות להפצת הסווינג והג'ז – וכמובן סללה את הדרך להתפתחות של מקצוע חדש וערוצי המוסיקה של ימינו.

נלקח מתוך : tagoo.ru