יצא לכם לראות פעם סרט אילם ישן? מעבר להבעות הפנים והאיפור המוגזם, הכתוביות שתופסות את המסך אחד לכמה שניות – אתם מצליחים להיזכר במוסקה שליוותה את הסרטים הללו? אם אתם נזכרים במוסיקת פסנתר קצבית ושמחה, כנראה שאתם חושבים על מוסיקת רגטיים.

מוסיקת הרגטיים הייתה פופולארית בסוף המאה ה-19 ותחילת העשרים. היא הוסיפה למוסיקת המצעדים (מארשים), ממנה יצאה ככה"נ, מרכיבים שונים כגון פוליריטמיות אפריקאית וכן מלודיה והרמוניה מורכבות יותר. המוסיקה הייתה קשה למדי לנגינה בשל המורכבות הטכנית בביצוע שלה.

מוסיקאים כמו גיימס פ. ג'ונסון, ג'לי רול מורטון ואחרים – מניו אורלינס וסנט לואיס ניגנו את המנגינות המורכבות, מלאות משחקי הקצב – בבארים, באולמות קולנוע, בפסקולים של סרטים ועוד.

אולם מדוע נקרא הרגטיים כפי שהוא נקרא? הגרסאות לכך רבות: האחת גורסת שמקצב המוסיקה היה מחוספס או מורכב (ragged) . השנייה טוענת שהתנועות הריקוד שהמוסיקה "הזמינה" היו כאוטיות ודמו לאלה של בובת סמרטוטים (rag doll).

ישנן הסברים רבים, אך תהיה האמת אשר תהיה, המקצב המיוחד של הרגטיים היה הפסקולשל איזורים רבים בארה"ב במשך עשרים שנה ופתח את הדלת (ואת האוזניים של המאזינים) למקצבים ואימפרוביזציות של היורשת שלו – מוסיקת הג'אז של שנות ה-20.

לסווינג סנאקס העוסקים במקור השם "ג'ז":
www.holylindyland.com/swing-snacks/2
www.holylindyland.com/swing-snacks/5

מי היה הראשון שהקליט מוסיקת ג'ז? בני גודמן? לואיס ארמסטרונג?
לא ולא. בתקופה בה הגזענות שלטה בארה"ב הדלתות של רוב אופני ההקלטה היו סגורים עבור מוסיקאים שחורים, מוכשרים ככל שיהיו.
הראשונים שהקליטו מוסיקת ג'אז,אי שם בשנת 1917 הייתה להקה קטנה מניו אורלינס – ה- Original Dixieland Jass Band
זו הייתה מנגינת הג'ז הראשונה שהקליטו – על גבי תקליט קטן בן 2 צדדים. הוא הפך ללהיט והוביל את הלהקה להצלחה מדהימה.

העובדה שכל נגני הלהקה היו מניו אורלינס – עריסת מוסיקת הג'אז וכן העובדה שכולם ניגנו בעבר בלהקות מעורבות, יחד אפרו-אמריקאים (שהיו כמובן נגני הג'אז והבלוז הראשונים) לא הפריע ללהקה להעניק לעצמם את התואר "יוצרי מוסיקת הג'אז".

הלהקה הייתה פורייה עד להתפרקות שלה בסוף שנות העשרים, והמלחין, ראסל רובינסון, כתב לא מעט מלהיטי ג'אז מוקדמים. אולי המנגינה המפורסמת ביותר שלהם, "טייגר ראג" הפכה לימים לסטנדרט ג'אז קלאסי (אם כי יש הטוענים כי נכתבה בידי אחר).

ODJB לא היו הלהקה הראשונה או הכי טובה שניגנה ג'אז, אבל ההקלטה ההיא וכל אלה שבאו אחריה וריבוי להקות הג'אז החדשות שקמו בעקבות הצלחתם, היו מהגורמים העיקריים שתרמו להפצת סגנון המוסיקה החדש ברחבי ארה"ב ובעולם.
על כך מגיע לחברי הלהקה מניו אורלינס מקום של כבוד בספרי ההיסטוריה.

עידן הג'ז (1917-1930). בתחילת המאה ה-20 בארה"ב היו למעשה 2 תקופות נפרדות כמעט של מוזיקת ג'ז גדולה מהחיים – עידן הג'ז ותקופת הסווינג. עידן הג'אז, בשמו הקלאסי , הוא הראשונה מביניהם. אחרי מלחמת העולם הראשונה, ארצות הברית ידעה תקופה קצרה של שגשוג ללא מלחמה
– the roaring 20s.
מוסיקת הרגטיים, שהייתה פופולארית בתחילת המאה, נעלמה. הציבור של התקופה היה מוכן סופסוף "לעכל" את המוסיקה ה"שחורה" החדשה – הג'אז. האנרגטיות, האלתורים החדשים הקסימו רבים והפכו את המוסיקה של אנשים כמו לואיס ארמסטרונג, פלצ'ר אנדרסון ואחרים לפסקול של התקופה המרגשת הזו בהיסטוריה האמריקאית. עידן הג'ז נמשך מסוף שנות ה-10 ועד תקופת המשבר והשפל הגדול של סוף שנות ה-20

מקור המילה "ג'אז" #2:

המילה "ג'אז" מקורה בסלנג אמריקאי. על כן, מקורותיה המדוייקים אינם ברורים.
עם זאת, ככל הנראה בסוף המאה ה-19, ותחילת ה-20 משמעות המילה jazz או jasm היה לבטא איזושהי מהות, כוח חיות, חיים מתפרצים. כשהיית רוצה לספר לחברות שלך על להקה מעולה, מנגינה מגניבה, היית אומרת "למוסיקה הזו יש jazz".
במובן השני, המונח היה מגונה יותר משמעותו מין ("to jazz it up" – לקיים יחסי מין).
סגנון המוסיקה החדש, בעל אופי מתפרץ ואנרגטי, ירשה את "שם החיבה", שמשמעותו שרדה ככה"נ עד היום במילים כגון "jizz" ו-"jism".
המונח היה מספיק מגונה עוד בשנות ה-30, כשמילה, שרווחה באמריקה, נשמעה מאוד מוזרות לאוזן האירופית (מה שהוביל הוביל להמצאת המונח "מוסיקת סווינג" אבל על כך – בפוסט אחר).

איך אתם אוהבים את הקפה שלכם? ואת מוסיקת הסווינג שלכם?

בעידן הג'אז והסווינג הייתה אבחנה ברורה בין 2 "גישות" לנגינת הג'אז – הsweet וה-hot. הראשונה, הרגועה יותר – הרבה פעמים היוותה למעשה את מוסיקת הג'אז ה"שחורה" כפי שהובנה ע"י מוסיקאים לבנים. לקהל הלבן, המורגל במוסיקה וריקודים אירופיים, היה קשה להתרגל לאנרגיה המתפרצת והדגש על האימפרוביזציות ה"מוזרות" של המוסיקאים השחורים והלהקות ה"חמות". מרבית הנגנים הלבנים בתחילת תקופת הג'אז אף לא ידעו לשחזר זאת. לעיתים, היו שוכרים סוליסט "hot" אחד או שניים ללהקה, על מנת שייתן "hot feeling" לקומפוזיציות.
עם זאת, צעירי התקופה אהבו את ה-hot jazz – המוסיקה הקצבית והמהירה נתנה הזדמנות לזוז ולרקוד בכיף. כמובן,כולנו יודעים איזה סגנון העדיפו רקדני הלינדי הופ והצ'רלסטון

ואיפה נכנס הסווינג לתמונה? על כך בפוסטים הבאים.