לא רק האנשים, הריקודים והשירים היו חלק מהנוף התרבותי של תקופת הג'אז. לאותם מקומות בהם הפעילות הזו התרחשה היה תפקיד מכריע בהתפתחות עידן הג'ז ותקופת הסווינג. מועדוני הסאבוי, אלהמברה, רוזלנד, הרנסנס ואחרים – לא היו רק מקומות לרקוד בהם. לעיתים קרובות הם היוו את הסיבה העיקרית להתפתחות המוזיקה או הריקוד – raison d’etre.

האלהמברה,שהיה אחד המקומות היחידים אליהם היו מכניסים חבר'ה צעירים, היה המקום בו פרנקי מאנינג רקד את הריקוד הראשון שלו . מועדון הרנסנס, שנודע ברמת ריקוד גבוהה יותר –היה התחנה הבאה. שם לראשונה ראה פרנקי את הלינדי מבוצע על הרחבה. באותו זמן, המנהלים של הסאבוי – צ'ארלס ביוקאנן וכמובן הרברט "וויטי" וויט (ששימש כבאונסר במקום), תמכו בפיתוח המוסיקה וחבורות הרקדנים הצעירות, שבשנים הבאות הביאו את הלינדי לכל רחבי העולם.
מועדון הרוזלנד היה התחרות העיקרית למועדון הסאבוי מבחינת רמת הריקוד. זאת למרות שברוזלנד לא הכניסו שחורים בתקופה ההיא. ללא התחרות עם רקדני הרוזלנד לא היו מתאמנים וזוכים רקדני הסאבוי (לימים הלינדי הופרים של ווייטי) בתחרות הלינדי ב"הארבסט מון בול". אירוע זה היווה את יריית הפתיחה לחשיפת הלינדי כריקוד כלל אמריקאי.
בין קרבות הלהקות לתחרויות הריקוד שאורגנו במועדון זה ואחרים, מועדוני הבילויים נתנו במה (ופרנסה) למוסיקאים מצד אחד ומצד שני – תמיכה ואפשרות לרקדנים לרקוד ולהתאמן.

עבור רקדני הלינדי הופ של ימינו, הפכו מקומות אלו לאתרים של עלייה לרגל.
כל לינדי הופר שמכבד את עצמו, אם יזדמן לניו יורק – יילך למקום בו עמד בזמנו הסאבוי.
מועדונים אחרים (כגון האלהמברה) נסגרו ונפתחו מחדש. אחרים (כגון הרוזלנד) שרדו ממש עד ימינו אנו!

גם בימינו, כשכמות המקומות בהם ניתן לרקוד סווינג הולכת וגדלה חשוב לזכור את אותם המקומות בהם הכול התחיל. המקומות שבזכותם ובתוכם צמחה והתפתחה התרבות שאנחנו כה אוהבים.

הטרנקי דו היא כוריאוגרפייה ידועה בעולם הלינדי הופ. מקורה בהארלם של שנות ה-20, אז היא הורכבה ע"י אחד הרקדנים המוכשרים של הסאבוי – פפסי בת'ל (אותו אחד שבשנות ה-80 עזר להקים את סצנת הסווינג בבריטניה).

או שמא?

פרנקי מאנינג זוכר את זה אחרת. לדבריו, טרנקי דו היה הכינוי של רקדנית מוכשרת שנהגה להופיע ב-Club DeLisa בשיקגו. כשה- Chorus girls היו מסיימות את מופע הריקוד הקולקטיבי, טרנקי הייתה זוכה להישאר על הבמה ולבצע מספר צעדי ג'אז מיוחדים. פרנקי נזכר שלקח את הצעדים של טרנקי – fall off the log, shuffle, bogeys, הרכיב מהם כוריאוגרפיה וקרא על שמה של הרקדנית. הכוריאוגרפיה שימשה את הלינדי הופרים של וויטי ואחר כך – את הקונגארוז של פרנקי כמופע הדרן.

וזה עוד לא הכל! כידוע, השיר שטרנקי דו נרקדת אליו בימים אלו הוא ה-Dipsy Doodle – בעקבות הקליפ המקורי מהסרט Spirit Moves (ראה מטה), פפסי באמצע, אל מינס ולאון ג'יימס מצדדיו). אך לא כך היה במקור! הכוריאוגרפיה בוצעה במקור בקליפ לשיר Tuxedo Junction – ו"דיפסי דודל", בעל המבנה הדומה, "הולבשה" על הקליפ בעריכה מאוחרת.

הפוסט האחרון בסדרה המוקדשת לפרנקי מאנינג. תהנו!

אחרי ההופעה האחרונה עם הקונגארוז ב-57', עבר פרנקי לעבודה קבועה בדואר. 30 שנה עברו והסווינג כריקוד וכמוסיקה ירדו מהאופנה והתחלפו ברוק אנד רול, אר אנד בי, ראפ ועוד.
מה רבה הייתה הפתעתו של פרנקי כשאי שם באמצע שנות ה-80 קיבל שיחת טלפון מבחרה צעירה בשם ארין :
"שלום, הגעתי לפרנקי מאנינג, הלינדי-הופר?"
"לא", ענה. "הגעת לפרנקי מאנינג עובד הדואר".

כך הכיר פרנקי את ארין סטיבנס וסטיבן מיטשל, שלימים הפכו למורים מצליחים בזכות עצמם. הם שכנעו אותו לעזור להם – וכך מצא את עצמו פרנקי בגיל 70 בערך, אחרי עשרות שנים של ניסיון בריקוד, מלמד את השיעור הפרונטאלי הראשון שלו ! הוא מספר שהעבודה עם סטיבן וארין, האהבה והכישרון שלהם לריקוד "הדליקה" אצלו משהו, גרמה לו לרצות לחזור לרקוד.

הצעות נוספות לא איחרו לבוא. הסווינג היה במגמת עלייה עולמית – להקות החלו צצות בארה"ב, אנגליה ושוודיה.
אירועים רבים החלו לקרום עור וגידים: תחילת פסטיבל הראנג בשוודיה, מסיבות ואירועים קבועים בניו יורק, הפקת ברודווי – "בלאק אנד בלו" (עליה זכה פרנקי, יחד עם 3 אחרים, בפרס טוני על הכוריאוגרפיה המוצלחת ביותר), סרט על חייו של מלקולם אקס ועוד. שינויים רבים עברו על עולם הסווינג ופרנקי מאנינג היה חלק חשוב מרבים מהם. האישיות החיובית שלו, האנרגיה והאופטימות המדהימה, הסיפורים הלא-נגמרים – כל אלו היוו השראה עבור אינספור רקדני סווינג צעירים ברחבי העולם.

הרבה פעמים חלקו לפרנקי כבוד ע"י ארגון של ימי ההולדת מיוחדים – על ספינות, באולמות אירועים ובחגיגות גדולות. בכל יום הולדת הייתה לו מסורת – לרקוד בפעם אחת עם מספר מובלות השווה לכמות השנים אותה חגג.

פרנקי דאג להפיץ את הלינדי הופ היכן שהלך, השריש את השם המקורי לריקוד – "לינדי הופ" ולא "ג'יטרבאג", הניח את שלט הזיכרון במקום בו עמד מועדון הסאבוי אבל בעיקר – הפיץ את האהבה והאנרגיה החיובית שלו עם אינספור אנשים בעולם.

פרנקי מאנינג, שהביא לעולם הסווינג את האריאל הראשון, את תנוחת הריקוד המקבילה לרצפה, את כוריאוגרפיית הצוות הראשונה ועוד, נפטר ב-2009, מעט לפני יום הולדתו ה-95, בדיוק לפני פסטיבל עצום בו אלפי רקדנים התכוננו לחגוג את יום ההולדת של אחד מרקדני ושגרירי הלינדי הופ הגדולים בכל הזמנים. הפסטיבל הפך לחגיגת זיכרון עצומה בה העצב על מותו התערבב עם השמחה על המורשת האדירה והמדהימה שהשאיר.

השנה אנחנו חוגגים 100 שנים ליום הולדתו של פרנקי מאנינג במגוון חסר תקדים של אירועים מסביב לעולם. יש לשער שכל עוד יש סווינג, מורשתו של פרנקי מאנינג תמשיך להתקיים.

המילים שמסכמות את הספר לזכרו הם ציטוט ישיר שלו : "… I'm finally seeing what I've wanted to see my whole life – people from all over the world, with smile son their faces, getting together to dance".

אחרי שהשתחרר פרנקי מצבא ארה"ב אחרי מלה"ע 2 (הוא נלחם באיזור הפסיפי), סצינת הבידור בארה"ב הייתה שונה ממה שהכיר. עידן הסווינג עבר והביג בנדס הגדולים הוחלפו בהרבה מקומות בהרכבי ביפופ קטנים שניגנו מוסיקה שהייתה לא רקידה אפילו עבור רקדן מנוסה כמו מאנינג.

הרכבי הלינדי הופ בהם רקד פרנקי לפני המלחמה חדלו לתפקד באיזור 43' והאמרגן האגדי הרברט וויט ("וויטי") פרש מעסקי הריקודים לטובת ניהול של מספר ברים ומועדונים מוצלחים.

עם זאת, עדיין הייתה פרנסה עבור רקדני ג'אז ולינדי הופ טובים. בשנת 47' יצר פרנקי מאנינג יחד עם עוד 3 רקדנים לשעבר מה"סאבוי" את ה"קונגרוז". השם הגיע לא מחיית הכיס האוסטרלית, כי אם מחיבור של 2 מילים : "סווינגארו" לפני המלחמה היה שם נפוץ לרקדני לינדי הופ\סווינג. "קונגה" היה ריקוד דרום אמריקאי שהיה פופולארי באותה תקופה, בו פרנקי עסק קצת בעבר. ההרכב העלה מופעים של לינדי, ג'אז אותנטי, טאפ, ריקודים לטיניים (דוגמת הקונגה) ועוד.
מספר האנשים הקטן בצוות אפשר לפרנקי להעלות את המופע לדרגות חדשות של מקצועיות. עם רפרטואר גדול, תלבושות ואימונים קבועים, יכלו ה"קונגרוז" להעלות מופע מרכזי או מופע ליווי בן 10-60 דקות לפי הצורך. הם עבדו עם אמנים גדולים כגון אלה פיצג'ראלד, קאב קאלווי, ארסקין הוקינגס ועוד ורכשו לעצמם שם של אחד המופעים המקצועיים בבידור האמריקאי בשנים שבהם פעלו.

מכורח נסיבות חייהם של הרקדנים וירידת הפופולאריות של הסווינג, סיימו את הקנגרוז את הפעילות שלהם ב-1957. הקונצרט האחרון שלהם היה לצלילי המוסיקה של ליונל המפטון. פרנקי, שהיה צריך לפרנס משפחה, הלך לעבוד בשירות הדואר האמריקאי שם עבד במשך 30 שנה, עד לתחיית הסווינג בשנות ה-80.
להלן קטע של 4 הקונגארוז מהסרט "קילר דילר", שנת 1948.
www.youtube.com/watch?v=8XsMz_BffKc

לינדי הופ, כידוע, נולד כריקוד מועדונים וכלל בתוכו השפעות רבות של ריקודים של זמנו – ביניהם הצ'רלסטון, בלאק בוטום, ברייק אווי ועוד. רוב החבר'ה הצעירים שרקדו לינדי במועדון הסאבוי מעולם לא קיבלו הכשרה רשמית – הם למדו מצפייה, חלוקת ניסיון וגניבת צעדים מגניבים מרקדנים מתקדמים יותר. המוכשרים שבהם, וביניהם פרנקי מאנינג, "גוייסו" לצוות הרקדנים של וויטי שם כולם היו רקדנים טבעיים מוכשרים ולימדו אחד את השני.
גם כשהחל פרנקי לשמש ככוריאוגרף של הקבוצה, מעולם לא קיבל הכשרה בריקוד מעבר למספר אימוני אקרובאטיקה מצומצם.
היעדר ההכשרה הרשמית לא הפריעה לרקדנים של וויטי בהובלה של פרנקי להגיע להופעה באולמות המרכזיים בארצות הברית ולהופיע ב-4 יבשות שונות, בין השאר באנגליה בפני המלכה (פרנקי זכר את לחיצת היד שלה עד יומו האחרון).

הפעם הראשונה שנכנס לשיעור ריקוד הייתה בשנות ה-50. פרנקי, שבשלב זה רקד, הופיע והרכיב כוריאוגרפיות במשך למעלה מ-20 שנה, הגיע לשיעור ניסיון בסטודיו של ארתור מוריי לאחר ששמע שמלמדים שם לינדי הופ.
פרנקי, שמעולם לא למד לינדי הופ בכיתה ואף פעם לא עשה שימוש בספירות על המוסיקה כגון 8 קאונט או 6 קאונט לדוגמא ("הקאונט היחידי שאני מכיר זה קאונט בייסי", היה אומר), הופתע לגלות את המורה סופר על המוסיקה ועושה באופן כללי "השד יודע מה" – אבל "לא לינדי הופ".
כשפנה לעזוב השיעור, שאל אותו המורה לאן הוא הולך. פרנקי השיב "זה קצת קשה מדי בשבילי" ויצא.