כולנו יודעים שמוסיקת הסווינג היא למעשה סוג של ג'אז. אי פעם תהיתם למה הג'אז נקרא כמו שהוא נקרא? אחת הגרסאות הבולטות לסיפור מערבת את רובע הפנסים האדומים של ניו אורלינס – ה-Storyville. נגני הג'אז הראשונים בתחילת המאה -20 (כגון Buddy Bolden ,Jelly Roll Morton) התחילו את דרכם כ"נגני הבית" ברובע. המוסיקאי (בד"כ פסנתרן), היה צריך לשלוט במוסיקה המודרנית ולהיות בעל יכולת אלתור מעולה – תפקידו היה לבדר את הבנות והלקוחות בזמן העבודה. ומקור השם? מסופר שניחוח הבושם החביב על ה"בנות העובדות" היה היסמין (jasmine) ולכן המוסיקה שהתנגנה באותם המוסדות נקראה (עם קריצה) Jass music. ואכן, האזכורים הכתובים הראשונים של הסגנון המוסיקלי החדש, מדברים על Jass , ולא Jazz, כפי שאנחנו מכירים אותו היום.

מכירים סיפור אחר? שתפו!
ונתראה ב-Snack הבא.

לעידן הסווינג של שנות ה-30 יש תאריך ומקום לידה מדוייקים : הערב של אוגוסט 21, 1935 ב- "פאלומר בול רום" בלוס אנג'לס.
היה זה סיום של סיבוב הופעות כושל עבור בני גודמן ולהקתו הצעירה. בערב זה, כמו בכל האחרים, מחרוזת הג'ז ה"מתוק" שניגנו לא הרשימה את באי המועדון היוקרתי. היה ברור לכולם שהניסוי שהיה ה"ביג בנד" של בני גודמן נכשל.
מצב הרוח היה עכור. אולם אז צעק נגן החצוצרה באני בריגן: "Lets cut this shit". הלהקה החליטה שבערב האחרון שלהם על הבמה הם ינגנו איך – ומה – שבא להם.
השירים שהלהקה שלפה אז היו "חמים", מהירים ואנרגטיים. התברר שהיה זה בדיוק מה שהקהל הצעיר רצה. המועדון המנומנם התנער, החל להאזין ולבסוף פרץ במחיאות כפיים סוערות. אחרי ה-encore החמישי הבין בני גודמן שמצא סופסוף את האנשים שהיו "מוכנים" למוסיקה שלו. כך נולד עידן הסווינג, אחת התקופות המכוננות במוסיקה האמריקאית הפופולארית