יצא לכם לראות פעם סרט אילם ישן? מעבר להבעות הפנים והאיפור המוגזם, הכתוביות שתופסות את המסך אחד לכמה שניות – אתם מצליחים להיזכר במוסקה שליוותה את הסרטים הללו? אם אתם נזכרים במוסיקת פסנתר קצבית ושמחה, כנראה שאתם חושבים על מוסיקת רגטיים.

מוסיקת הרגטיים הייתה פופולארית בסוף המאה ה-19 ותחילת העשרים. היא הוסיפה למוסיקת המצעדים (מארשים), ממנה יצאה ככה"נ, מרכיבים שונים כגון פוליריטמיות אפריקאית וכן מלודיה והרמוניה מורכבות יותר. המוסיקה הייתה קשה למדי לנגינה בשל המורכבות הטכנית בביצוע שלה.

מוסיקאים כמו גיימס פ. ג'ונסון, ג'לי רול מורטון ואחרים – מניו אורלינס וסנט לואיס ניגנו את המנגינות המורכבות, מלאות משחקי הקצב – בבארים, באולמות קולנוע, בפסקולים של סרטים ועוד.

אולם מדוע נקרא הרגטיים כפי שהוא נקרא? הגרסאות לכך רבות: האחת גורסת שמקצב המוסיקה היה מחוספס או מורכב (ragged) . השנייה טוענת שהתנועות הריקוד שהמוסיקה "הזמינה" היו כאוטיות ודמו לאלה של בובת סמרטוטים (rag doll).

ישנן הסברים רבים, אך תהיה האמת אשר תהיה, המקצב המיוחד של הרגטיים היה הפסקולשל איזורים רבים בארה"ב במשך עשרים שנה ופתח את הדלת (ואת האוזניים של המאזינים) למקצבים ואימפרוביזציות של היורשת שלו – מוסיקת הג'אז של שנות ה-20.

לסווינג סנאקס העוסקים במקור השם "ג'ז":
www.holylindyland.com/swing-snacks/2
www.holylindyland.com/swing-snacks/5

כולנו יודעים שמאחורי כל נאום פוליטי מבריק של ראש ממשלה או שיר פופ קליט עומדים מספר אנשים מוכשרים שתפקידם הוא לכתוב את התוכן. סופרי הצללים הללו נפוצים בתחומים רבים ועולם הג'אז איננו יוצא דופן.

פלצ'ר הנדרסון היה ילד טוב ומחונך שגדל במשפחה שחורה ממעמד הביניים מאטלנטה והגיע לניו יורק של שנות ה-20 על מנת לעשות תואר שני בכימיה. אולם הזדמנויות ההעסקה לשחורים בתחומים הללו בתקופה ההיא היו מוגבלות, ולכם פנה הנדרסון למוסיקה כמקור הכנסה עיקרי (אימו הייתה מורה לפסנתר).
לאחר שעבד כמלווה, בנד לידר ומפיק, החליט להקים הרכב משלו. בעזרתו של הסקסופוניסט\מלחין דון רדמן ולימים גם נגן חצוצרה צעיר בשם לואיס ארמסטרונג, הצליחו לפתח את סגנון הג'אז הצעיר, שנוגן בלהקות קטנות, למשהו גדול יותר שנשען על משחקים בין קבוצות של כלים – סגנון שלימים הפך למה שאנחנו מכירים כ"סווינג".
הוא גם היה ידוע שצייד כישרונות טוב – לאחר שהביא לקדמת הבמה אנשים כמו לסטר יאנג ולואיס ארמסטרונג, אותו "ייבא" במיוחד משיקגו.
הלהקות של הנדרסון נחלו הצלחה מסחרחרת במועדוני הריקודים של עידן הג'ז בשנות העשרים. אך למרות שהיה מלחין מוכשר ובנד לידר מצוין, היה פלצ'ר מנהל ואיש שיווק גרוע. אופיו העדין היקשה עליו "להחזיק" במוסיקאים המוכשרים איתם עבד. לבסוף המשבר הכלכלי נתן את אותותיו – ובתחילת שנות השלושים הנדרסון פשט את הרגל. כתוצאה הוא נאלץ למכור חלק נכבד מהלחנים הישנים שלו לבני גודמן, שהיה זקוק לחומר חדש על בסיס שבועי עבור תכנית הרדיו שלו. למעשה, חומרים רבים שגודמן ניגן בתקופת הסווינג כבר בוצעו ע"י הנדרסון ולהקותיו בסוף עידן ג'ז כמה שנים קודם לכן.
כך הפך אחד המוסיקאים המשפיעים בשנות העשרים למלחין הבית של "מלך הסווינג" – בני גודמן.
בשנות ה-40 חזר הנדרסון להלחין ולבצע, עד אשר חווה שבץ קשה שבשנות ה-50 קטע את הקריירה שלו ולבסוף גם את חייו.

פלצ'ר הנדרסון ידוע עד היום כאחד מהמלחינים והמוסיקאים הגדולים של עידן הג'ז, לא פחות מדיוק אלינגטון, למעשה. יחד עם המלחין שלו דון רדמן הם תרמו רבות לפיתוח הנוסחא למוסיקת הסווינג של הביג בנד כפי שאנחנו מכירים אותה כיום.

הטרנקי דו היא כוריאוגרפייה ידועה בעולם הלינדי הופ. מקורה בהארלם של שנות ה-20, אז היא הורכבה ע"י אחד הרקדנים המוכשרים של הסאבוי – פפסי בת'ל (אותו אחד שבשנות ה-80 עזר להקים את סצנת הסווינג בבריטניה).

או שמא?

פרנקי מאנינג זוכר את זה אחרת. לדבריו, טרנקי דו היה הכינוי של רקדנית מוכשרת שנהגה להופיע ב-Club DeLisa בשיקגו. כשה- Chorus girls היו מסיימות את מופע הריקוד הקולקטיבי, טרנקי הייתה זוכה להישאר על הבמה ולבצע מספר צעדי ג'אז מיוחדים. פרנקי נזכר שלקח את הצעדים של טרנקי – fall off the log, shuffle, bogeys, הרכיב מהם כוריאוגרפיה וקרא על שמה של הרקדנית. הכוריאוגרפיה שימשה את הלינדי הופרים של וויטי ואחר כך – את הקונגארוז של פרנקי כמופע הדרן.

וזה עוד לא הכל! כידוע, השיר שטרנקי דו נרקדת אליו בימים אלו הוא ה-Dipsy Doodle – בעקבות הקליפ המקורי מהסרט Spirit Moves (ראה מטה), פפסי באמצע, אל מינס ולאון ג'יימס מצדדיו). אך לא כך היה במקור! הכוריאוגרפיה בוצעה במקור בקליפ לשיר Tuxedo Junction – ו"דיפסי דודל", בעל המבנה הדומה, "הולבשה" על הקליפ בעריכה מאוחרת.

ריקוד השים שם, אותו כולנו מכירים ואוהבים, בוצע במקור בצורה שונה מזו בה מבצעים אותו כיום. הוא נולד אי שם בשנות העשרים כריקוד טאפ שהמציאו 2 רקדנים מוכשרים – לאונרד ריד וווילי בריאנט. באותו זמן הוא כלל 4 רכיבים בלבד – שים שאם, "פוש" עם קרוס-אובר, טאקי אני והאלפ-ברייק. הוא בוצע לעיתים במועדון ה"סאבוי" כריקוד שורות קבוצתי – אך לא קושר לשום מוסיקה מיוחדת. בנוסף, אם קבוצה מסוימת התחילה לרקוד את השים שם, זה כלל לא אמר שכל המועדון היה מצטרף – רוב האנשים היו ממשיכים לרקוד כרגיל.

לאורך הזמן, רקדנים מוכשרים המציאו גרסאות משלהם לריקוד הטאפ המפורסם – כך הופיע השים שם של דין קולינס, השים שם של אל ולאון, סליפ סלופ שים שם ועוד.

בשנות ה-80, כשהתחיל פרנקי מאנינג ללמד ב"ניו יורק סווינג סוסייטי", הוא הציג לרקדנים את הגרסא שלו של השים שם – שכוללה חזרה נוספת על הפזמון, עם "פריז" במקום הברייקים, יציאה לריקוד חופשי בסוף ועוד.

השים שם, שתמיד היווה ריקוד שורות, קיבל משמעות מיוחדת בעקבות אירועי פרנקי 95, אז קהילות מכל העולם ביצעו את הגרסא של פרנקי מאנינג לריקוד. כיום מהווה השים שם את אחד מסימני היכר הבולטים והמאחדים של קהילת הסווינג העולמית.

הפוסט האחרון בסדרה המוקדשת לפרנקי מאנינג. תהנו!

אחרי ההופעה האחרונה עם הקונגארוז ב-57', עבר פרנקי לעבודה קבועה בדואר. 30 שנה עברו והסווינג כריקוד וכמוסיקה ירדו מהאופנה והתחלפו ברוק אנד רול, אר אנד בי, ראפ ועוד.
מה רבה הייתה הפתעתו של פרנקי כשאי שם באמצע שנות ה-80 קיבל שיחת טלפון מבחרה צעירה בשם ארין :
"שלום, הגעתי לפרנקי מאנינג, הלינדי-הופר?"
"לא", ענה. "הגעת לפרנקי מאנינג עובד הדואר".

כך הכיר פרנקי את ארין סטיבנס וסטיבן מיטשל, שלימים הפכו למורים מצליחים בזכות עצמם. הם שכנעו אותו לעזור להם – וכך מצא את עצמו פרנקי בגיל 70 בערך, אחרי עשרות שנים של ניסיון בריקוד, מלמד את השיעור הפרונטאלי הראשון שלו ! הוא מספר שהעבודה עם סטיבן וארין, האהבה והכישרון שלהם לריקוד "הדליקה" אצלו משהו, גרמה לו לרצות לחזור לרקוד.

הצעות נוספות לא איחרו לבוא. הסווינג היה במגמת עלייה עולמית – להקות החלו צצות בארה"ב, אנגליה ושוודיה.
אירועים רבים החלו לקרום עור וגידים: תחילת פסטיבל הראנג בשוודיה, מסיבות ואירועים קבועים בניו יורק, הפקת ברודווי – "בלאק אנד בלו" (עליה זכה פרנקי, יחד עם 3 אחרים, בפרס טוני על הכוריאוגרפיה המוצלחת ביותר), סרט על חייו של מלקולם אקס ועוד. שינויים רבים עברו על עולם הסווינג ופרנקי מאנינג היה חלק חשוב מרבים מהם. האישיות החיובית שלו, האנרגיה והאופטימות המדהימה, הסיפורים הלא-נגמרים – כל אלו היוו השראה עבור אינספור רקדני סווינג צעירים ברחבי העולם.

הרבה פעמים חלקו לפרנקי כבוד ע"י ארגון של ימי ההולדת מיוחדים – על ספינות, באולמות אירועים ובחגיגות גדולות. בכל יום הולדת הייתה לו מסורת – לרקוד בפעם אחת עם מספר מובלות השווה לכמות השנים אותה חגג.

פרנקי דאג להפיץ את הלינדי הופ היכן שהלך, השריש את השם המקורי לריקוד – "לינדי הופ" ולא "ג'יטרבאג", הניח את שלט הזיכרון במקום בו עמד מועדון הסאבוי אבל בעיקר – הפיץ את האהבה והאנרגיה החיובית שלו עם אינספור אנשים בעולם.

פרנקי מאנינג, שהביא לעולם הסווינג את האריאל הראשון, את תנוחת הריקוד המקבילה לרצפה, את כוריאוגרפיית הצוות הראשונה ועוד, נפטר ב-2009, מעט לפני יום הולדתו ה-95, בדיוק לפני פסטיבל עצום בו אלפי רקדנים התכוננו לחגוג את יום ההולדת של אחד מרקדני ושגרירי הלינדי הופ הגדולים בכל הזמנים. הפסטיבל הפך לחגיגת זיכרון עצומה בה העצב על מותו התערבב עם השמחה על המורשת האדירה והמדהימה שהשאיר.

השנה אנחנו חוגגים 100 שנים ליום הולדתו של פרנקי מאנינג במגוון חסר תקדים של אירועים מסביב לעולם. יש לשער שכל עוד יש סווינג, מורשתו של פרנקי מאנינג תמשיך להתקיים.

המילים שמסכמות את הספר לזכרו הם ציטוט ישיר שלו : "… I'm finally seeing what I've wanted to see my whole life – people from all over the world, with smile son their faces, getting together to dance".