איך אתם אוהבים ללמוד? האם אתם מעדיפים לראות סרטונים או אנשים רוקדים במסיבה? מעדיפים לנסות כל צעד כמה פעמים עם הפרטנר? או לשמוע את המורה מסביר את הצעד שוב ושוב?

אחת ההגדרות של לימוד ריקוד היא "חוויית לימוד תנועתית הנעזרת בלימוד ויזואלי וקולי". אם כך, יש לפחות 3 דרכים ללמוד תנועה:
שרירי (קינסטטי) – חזרה על תנועה ופיתוח של "אוצר מילים" תנועתי.
ויזואלי – תרגום של מראות, תמונות מנטאליות לתנועות, ושימוש בחיקוי ויזואלי.
שמיעתי – חיבור של התנועה למבנה וסגנון מוסיקאלי מסוים.
מחקרים שונים אודות ריקוד מצאו שכשאנחנו לומדים ריקוד חדש, לכל אחד מאתנו העדפה לסגנון לימוד מסוים.

כשאנחנו לומדים תנועה חדשה, חלקנו מעדיפים לחזור עליה מספר פעמים ולפתח זיכרון שרירי. אחרים מעדיפים להסתכל על המורה ולחקות את התנועות שלו. תלמידים אחרים יעדיפו שהמורה יקרא בקול את הצעדים, או לחבר את התנועות להרגשה מסוימת במוסיקה.

להלן וידאו המציג תנועות סולו ג'ז שונות. תנסו לשחזר כמה מהם. לאיזה אספקט של הלימוד התחברתם? ומה לדעתכם סגנון הלימוד של הבחור המוביל בוידאו?
נסו לחשוב על החוויות שלכם בשיעורי הריקוד. מה לדעתכם הסגנון המועדף עליכם?

בתחילת המאה העשרים היהודים רבים היגרו לארץ ישראל במסגרת העלייה השנייה והשלישית. באותו זמן, החלה בארצות הברית הגירה המונית משלה, לה הייתה השפעה מכרעת על התרבות האמריקאית בכלל ועל תרבות המוסיקה והריקוד בפרט – "ההגירה הגדולה".

בעקבות הצהרת האמנציפציה בסוף המאה ה-19, החלו שחורים מהדרום החקלאי, כגון טקסס, לואיזיאנה ומיסיסיפי של ארה"ב להגר צפונה – לשיקגו, ניו יורק, לוס אנג'לס. הם נסעו בקבוצות ומשפחות בעקבות הזדמנויות העסקה בערים המתועשות, וכן (בדומה ליהודי אירופה) כאקט בריחה מהפרעות ומעשי הטבח המתרבים שבאיזורים בהם נולדו.

השחורים מהדרום הביאו איתם צפונה גם את המוסיקה והריקודים החדשים – הבלוז של מיסיסיפי, הראג טיים והדיקסילנד של ניו אורלינס ועוד. על אף תנאי החיים הקשים בערים החדשות, מוסיקאים ורקדנים מכל הזרמים נפגשו בשכונות כגון הארלם שבניו יורק, ניגנו, רקדו יחד בבליל עצום של עוני, יצירתיות ושמחת חיים. ביניהם היו אנשים כמו אבות הראג טיים סקוט ג'ופלין וג'לי רול מורטון וגם בחור צעיר מניו אורלינס בשם לאוי ארמסטרונג.

בערים הצפוניות, המתועשות והעשירות, היה קהל שחור ולבן שהיה צמא לחידוש. היו הזדמנויות העסקה בשביל מוסיקאים – החל ממסיבות "שכר דירה" הקטנות וכלה במועדונים גדולים כגון הקוטון קלאב.

מתוך המפגש התרבותי, המוסיקאלי והיצירתי נולד לו סגנון מוסיקאלי חדש – הג'אז – שהיווה את הפסקול לשנות העשרים הוסערות של ארה"ב. היתר – היסטוריה (שנידונה לא פעם בסנאקס הקודמים).

זו הייתה רק אחת הההשפעות של ההגירה השחורים מדרום לצפון על תרבות ארה"ב – וכיום אנחנו, רקדנים ואוהבי מוסיקת ג'אז, יודעים שלולא התרחשה, הן העולם והסביבה החברתית הקטנה שלנו היו נראים שונה בהרבה.

בתחילת שנות ה-30 הלינדי עוד היה ריקוד מועדונים ולא זכה לאותה הכרה כמו הוואלס, הרומבה הטאנגו ועוד. לא הרבה הכירו את הריקוד והתחרויות היחידות בהם השתתפו הרקדנים של הסאבוי היו התחרויות השבועיות במועדון, בהם הקהל שפט ע"י מחיאות כפיים.

אחד מהאירועים החשובים בתולדות הלינדי היה הכנסתו לתכנית התחרויות של ה"הארבסט מון בול" – נשף אדיר מימדים ב-1935 שכלל תחרויות במגוון ריקודים, וביניהם – לראשונה – לינדי הופ.
לנשף, שהתקיים במדיסון סקוור גארדן, הגיע קהל של 20,000 איש. ביניהם היו הלינדי הופרים זוכי התחרות המקדימה ב"סאבוי" וחמושים במיטב הצעדים הפלאשיים שהיה לריקוד להציע באותה תקופה (לפני שהומצאו האריאלס). ביניהם היו לאון ג'יימס, פרנקי מאנינג ונורמה מילר.

הם היו שונים. כבר מהכניסה שלהם התבדלו הלינדי הופרים – הם לא ניסו לשמור על פאסון או ארשת מקצועית, אלא התבדחו, רקדו ועשו שטויות כל הדרך אל הבמה. פרנקי נזכר שבעוד ששאר הרקדנים דמו למלכים ומלכות, הם דמו יותר לליצני החצר.
השמירה על חוקי התחרות הייתה קשה – היה אסור להיפרד מבן הזוג, לקפוץ וכו'. אולם הלינדי הופרים עשו מאמץ. לאון ג'יימס זכה עם הפרטנרית שלו, אדית', פרנקי ומאגי היו במקום השני ונורמה מילר ובילי – בשלישי.

לא היו פרסים כספיים, אך החשיפה הגדולה וה"גושפנקא" המקצועית להם זכה לראשונה הריקוד בנשף המיוחד הזה תרמו מאוד להפצתו ועליית הפופולאריות שלו בשנות -30. בעקבותיו אף יצאו הלינדי הופרים למסע הופעות בחו"ל – הראשון מני רבים. מיותר לציין שהחל מ-1935 הלינדי הופ הפך לחלק בלתי נפרד מתכנית הנשף.

"ההארבסט מון בול" המשיך להתארגן מדי שנה עד 1984 (!). לאורך השנים הרבות של קיומו המשיך לשמש כמעוז ושופר של ריקודי עידן הסווינג ובשנות ה-80 תרם אף לתחיית הסווינג באירופה.

When your scene starts having too many Swing events to keep track of, it’s a wonderful thing. Here in Israel, we’ve gotten to the point where you can go dancing practically every night of the week, and even have a choice between different events on the same night.

This got me thinking that we should have one place that organizes it all so that people could easily find out where they could go dancing. New York has one, as does Barcelona, why not Israel? Click to continue reading…

שינויים רבים עברו על העולם במהלך תקופת הסווינג של שנות ה-30 וה-40 – אירועים שהשאירו את חותמם הן על העולם והן האנשים שהשפיעו על העולם לאחר מכן. בין השאר, לתקופת הסווינג הייתה נגיעה לאחת מהדמויות המוכרות והמשפיעות באמריקה של המאה ה-20 – מלקולם אקס. מלקולם אקס גדל בשנות ה-40 ו-50, בין השאר בהארלם שביו יורק, בדיוק בזמן כדי "לתפוס" את סוף תקופת הסווינג ולשמוע על "פראות הזוט סוט" (עליהן נכתב כאן בעבר) שהיוו את אחד מהאירועים במאבק הגזעי בארצות הברית, מאבק שמלקולם הפך לחלק ממנו מאוחר יותר.

לכן, כשבתחילת שנות ה-90 החליט הבמאי ספייק לי לעשות סרט על חייו של לוחם הזכויות הנודע בכיכובו של דנזל וושינגטון, לא יכל לוותר על הכנסה של סצנת ריקוד לסרט.

הכוריאוגרף היה לא אחר מאשר פרנקי מאנינג בכבודו ובעצמו, לא הרבה אחרי שזכה בפרס הטוני היוקרתי על כוריאוגרפיה בסרט אחר. פרנקי בתורו הביא להפקה את חבריו לסצנת הסווינג – נורמה מילר, דון המפטון, את בנו צ'אז יאנג ואת ריאן פרנסואה האנגלי.
כך יצא שהשחקן המגלם את מלקולם, רוקד לצד האנשים שחיו ורקדו בתקופה בה מלקולם אקס נלחם על זכויותיהם של שחורים בארה"ב.

תראו אם אתם מצליחים לראות מי זה מי בסרטון: