איך אתם אוהבים את הקפה שלכם? ואת מוסיקת הסווינג שלכם?
בעידן הג'אז והסווינג הייתה אבחנה ברורה בין 2 "גישות" לנגינת הג'אז – הsweet וה-hot. הראשונה, הרגועה יותר – הרבה פעמים היוותה למעשה את מוסיקת הג'אז ה"שחורה" כפי שהובנה ע"י מוסיקאים לבנים. לקהל הלבן, המורגל במוסיקה וריקודים אירופיים, היה קשה להתרגל לאנרגיה המתפרצת והדגש על האימפרוביזציות ה"מוזרות" של המוסיקאים השחורים והלהקות ה"חמות". מרבית הנגנים הלבנים בתחילת תקופת הג'אז אף לא ידעו לשחזר זאת. לעיתים, היו שוכרים סוליסט "hot" אחד או שניים ללהקה, על מנת שייתן "hot feeling" לקומפוזיציות.
עם זאת, צעירי התקופה אהבו את ה-hot jazz – המוסיקה הקצבית והמהירה נתנה הזדמנות לזוז ולרקוד בכיף. כמובן,כולנו יודעים איזה סגנון העדיפו רקדני הלינדי הופ והצ'רלסטון
כולנו יודעים שמוסיקת הסווינג היא למעשה סוג של ג'אז. אי פעם תהיתם למה הג'אז נקרא כמו שהוא נקרא? אחת הגרסאות הבולטות לסיפור מערבת את רובע הפנסים האדומים של ניו אורלינס – ה-Storyville. נגני הג'אז הראשונים בתחילת המאה -20 (כגון Buddy Bolden ,Jelly Roll Morton) התחילו את דרכם כ"נגני הבית" ברובע. המוסיקאי (בד"כ פסנתרן), היה צריך לשלוט במוסיקה המודרנית ולהיות בעל יכולת אלתור מעולה – תפקידו היה לבדר את הבנות והלקוחות בזמן העבודה. ומקור השם? מסופר שניחוח הבושם החביב על ה"בנות העובדות" היה היסמין (jasmine) ולכן המוסיקה שהתנגנה באותם המוסדות נקראה (עם קריצה) Jass music. ואכן, האזכורים הכתובים הראשונים של הסגנון המוסיקלי החדש, מדברים על Jass , ולא Jazz, כפי שאנחנו מכירים אותו היום.
לעידן הסווינג של שנות ה-30 יש תאריך ומקום לידה מדוייקים : הערב של אוגוסט 21, 1935 ב- "פאלומר בול רום" בלוס אנג'לס.
היה זה סיום של סיבוב הופעות כושל עבור בני גודמן ולהקתו הצעירה. בערב זה, כמו בכל האחרים, מחרוזת הג'ז ה"מתוק" שניגנו לא הרשימה את באי המועדון היוקרתי. היה ברור לכולם שהניסוי שהיה ה"ביג בנד" של בני גודמן נכשל.
מצב הרוח היה עכור. אולם אז צעק נגן החצוצרה באני בריגן: "Lets cut this shit". הלהקה החליטה שבערב האחרון שלהם על הבמה הם ינגנו איך – ומה – שבא להם.
השירים שהלהקה שלפה אז היו "חמים", מהירים ואנרגטיים. התברר שהיה זה בדיוק מה שהקהל הצעיר רצה. המועדון המנומנם התנער, החל להאזין ולבסוף פרץ במחיאות כפיים סוערות. אחרי ה-encore החמישי הבין בני גודמן שמצא סופסוף את האנשים שהיו "מוכנים" למוסיקה שלו. כך נולד עידן הסווינג, אחת התקופות המכוננות במוסיקה האמריקאית הפופולארית
Time for our new song of the week. Today we put the spotlight on Rex Stewart (1907 – 1967). Stewart played the cornet and is most known for his work with the Duke Ellington Orchestra. Before joining Ellington, Rex had already had stints with Fletcher and Horace Henderson, Elmer Snowden, Luis Russell and McKinney's Cotton Pickers. Rex was asked by Duke to replace trumpeter Freddie Jenkins who had lung problems. His mastery of expressive effects made Rex one of the most distinctive of all brass improvisers.
Louis Armstrong and Bix Beiderbecke were important early influences. Ellington created a new role in his band for Stewart’s unique melodies, full of bent notes and “half-valve” playing (depressing a valve on his cornet halfway) and quirky, mysterious sounds that suggested laughing or sobbing through his horn. Stewart also displayed a masterly use of mutes for expressive effects. Other Ellington sidemen joined him in his early small-group recordings; the most remarkable of these groups was his 1939 Paris quartet with guitarist Django Reinhardt. Late in his career Stewart continued to be a witty lyric artist, as evidenced in "The Big Challenge", a recording of sessions he and Cootie Williams led together in 1957. If you come across of this LP, get it !! It's a great album 🙂
Other interesting facts on Rex : he wrote for Playboy, Downbeat and several other print outlets during his life. He hosted a jazz radio program in New York and owned a small restaurant for a very short time near a drag racing stadium in Vermont. While living in France, he attended the Cordon Bleu school of cooking and dedicated his life to being a fine cook. Rex Stewart was a vivacious, funny and talented man. He wrote many articles and was considered an expert on the history of jazz.
The tune we chose is called "Rexatious" and appears on our US pressing Epic LG 3108 vinyl "The Duke's Men". The rhythm section in this tune is simply stunning. It was recorded on december 16, 1936. The dazzling line-up : Rex Stewart (trumpet), Lawrence Brown (trombone), Johnny Hodges (alto and soprano sax), Harry Carney (clarinet and baritone sax), Duke Ellington (piano), Ceele Burke (guitar), Billy Taylor (bass) and Sonny Greer (drums)…Enjoy !
