לא רק האנשים, הריקודים והשירים היו חלק מהנוף התרבותי של תקופת הג'אז. לאותם מקומות בהם הפעילות הזו התרחשה היה תפקיד מכריע בהתפתחות עידן הג'ז ותקופת הסווינג. מועדוני הסאבוי, אלהמברה, רוזלנד, הרנסנס ואחרים – לא היו רק מקומות לרקוד בהם. לעיתים קרובות הם היוו את הסיבה העיקרית להתפתחות המוזיקה או הריקוד – raison d’etre.

האלהמברה,שהיה אחד המקומות היחידים אליהם היו מכניסים חבר'ה צעירים, היה המקום בו פרנקי מאנינג רקד את הריקוד הראשון שלו . מועדון הרנסנס, שנודע ברמת ריקוד גבוהה יותר –היה התחנה הבאה. שם לראשונה ראה פרנקי את הלינדי מבוצע על הרחבה. באותו זמן, המנהלים של הסאבוי – צ'ארלס ביוקאנן וכמובן הרברט "וויטי" וויט (ששימש כבאונסר במקום), תמכו בפיתוח המוסיקה וחבורות הרקדנים הצעירות, שבשנים הבאות הביאו את הלינדי לכל רחבי העולם.
מועדון הרוזלנד היה התחרות העיקרית למועדון הסאבוי מבחינת רמת הריקוד. זאת למרות שברוזלנד לא הכניסו שחורים בתקופה ההיא. ללא התחרות עם רקדני הרוזלנד לא היו מתאמנים וזוכים רקדני הסאבוי (לימים הלינדי הופרים של ווייטי) בתחרות הלינדי ב"הארבסט מון בול". אירוע זה היווה את יריית הפתיחה לחשיפת הלינדי כריקוד כלל אמריקאי.
בין קרבות הלהקות לתחרויות הריקוד שאורגנו במועדון זה ואחרים, מועדוני הבילויים נתנו במה (ופרנסה) למוסיקאים מצד אחד ומצד שני – תמיכה ואפשרות לרקדנים לרקוד ולהתאמן.

עבור רקדני הלינדי הופ של ימינו, הפכו מקומות אלו לאתרים של עלייה לרגל.
כל לינדי הופר שמכבד את עצמו, אם יזדמן לניו יורק – יילך למקום בו עמד בזמנו הסאבוי.
מועדונים אחרים (כגון האלהמברה) נסגרו ונפתחו מחדש. אחרים (כגון הרוזלנד) שרדו ממש עד ימינו אנו!

גם בימינו, כשכמות המקומות בהם ניתן לרקוד סווינג הולכת וגדלה חשוב לזכור את אותם המקומות בהם הכול התחיל. המקומות שבזכותם ובתוכם צמחה והתפתחה התרבות שאנחנו כה אוהבים.

ריקוד השים שם, אותו כולנו מכירים ואוהבים, בוצע במקור בצורה שונה מזו בה מבצעים אותו כיום. הוא נולד אי שם בשנות העשרים כריקוד טאפ שהמציאו 2 רקדנים מוכשרים – לאונרד ריד וווילי בריאנט. באותו זמן הוא כלל 4 רכיבים בלבד – שים שאם, "פוש" עם קרוס-אובר, טאקי אני והאלפ-ברייק. הוא בוצע לעיתים במועדון ה"סאבוי" כריקוד שורות קבוצתי – אך לא קושר לשום מוסיקה מיוחדת. בנוסף, אם קבוצה מסוימת התחילה לרקוד את השים שם, זה כלל לא אמר שכל המועדון היה מצטרף – רוב האנשים היו ממשיכים לרקוד כרגיל.

לאורך הזמן, רקדנים מוכשרים המציאו גרסאות משלהם לריקוד הטאפ המפורסם – כך הופיע השים שם של דין קולינס, השים שם של אל ולאון, סליפ סלופ שים שם ועוד.

בשנות ה-80, כשהתחיל פרנקי מאנינג ללמד ב"ניו יורק סווינג סוסייטי", הוא הציג לרקדנים את הגרסא שלו של השים שם – שכוללה חזרה נוספת על הפזמון, עם "פריז" במקום הברייקים, יציאה לריקוד חופשי בסוף ועוד.

השים שם, שתמיד היווה ריקוד שורות, קיבל משמעות מיוחדת בעקבות אירועי פרנקי 95, אז קהילות מכל העולם ביצעו את הגרסא של פרנקי מאנינג לריקוד. כיום מהווה השים שם את אחד מסימני היכר הבולטים והמאחדים של קהילת הסווינג העולמית.

הפוסט האחרון בסדרה המוקדשת לפרנקי מאנינג. תהנו!

אחרי ההופעה האחרונה עם הקונגארוז ב-57', עבר פרנקי לעבודה קבועה בדואר. 30 שנה עברו והסווינג כריקוד וכמוסיקה ירדו מהאופנה והתחלפו ברוק אנד רול, אר אנד בי, ראפ ועוד.
מה רבה הייתה הפתעתו של פרנקי כשאי שם באמצע שנות ה-80 קיבל שיחת טלפון מבחרה צעירה בשם ארין :
"שלום, הגעתי לפרנקי מאנינג, הלינדי-הופר?"
"לא", ענה. "הגעת לפרנקי מאנינג עובד הדואר".

כך הכיר פרנקי את ארין סטיבנס וסטיבן מיטשל, שלימים הפכו למורים מצליחים בזכות עצמם. הם שכנעו אותו לעזור להם – וכך מצא את עצמו פרנקי בגיל 70 בערך, אחרי עשרות שנים של ניסיון בריקוד, מלמד את השיעור הפרונטאלי הראשון שלו ! הוא מספר שהעבודה עם סטיבן וארין, האהבה והכישרון שלהם לריקוד "הדליקה" אצלו משהו, גרמה לו לרצות לחזור לרקוד.

הצעות נוספות לא איחרו לבוא. הסווינג היה במגמת עלייה עולמית – להקות החלו צצות בארה"ב, אנגליה ושוודיה.
אירועים רבים החלו לקרום עור וגידים: תחילת פסטיבל הראנג בשוודיה, מסיבות ואירועים קבועים בניו יורק, הפקת ברודווי – "בלאק אנד בלו" (עליה זכה פרנקי, יחד עם 3 אחרים, בפרס טוני על הכוריאוגרפיה המוצלחת ביותר), סרט על חייו של מלקולם אקס ועוד. שינויים רבים עברו על עולם הסווינג ופרנקי מאנינג היה חלק חשוב מרבים מהם. האישיות החיובית שלו, האנרגיה והאופטימות המדהימה, הסיפורים הלא-נגמרים – כל אלו היוו השראה עבור אינספור רקדני סווינג צעירים ברחבי העולם.

הרבה פעמים חלקו לפרנקי כבוד ע"י ארגון של ימי ההולדת מיוחדים – על ספינות, באולמות אירועים ובחגיגות גדולות. בכל יום הולדת הייתה לו מסורת – לרקוד בפעם אחת עם מספר מובלות השווה לכמות השנים אותה חגג.

פרנקי דאג להפיץ את הלינדי הופ היכן שהלך, השריש את השם המקורי לריקוד – "לינדי הופ" ולא "ג'יטרבאג", הניח את שלט הזיכרון במקום בו עמד מועדון הסאבוי אבל בעיקר – הפיץ את האהבה והאנרגיה החיובית שלו עם אינספור אנשים בעולם.

פרנקי מאנינג, שהביא לעולם הסווינג את האריאל הראשון, את תנוחת הריקוד המקבילה לרצפה, את כוריאוגרפיית הצוות הראשונה ועוד, נפטר ב-2009, מעט לפני יום הולדתו ה-95, בדיוק לפני פסטיבל עצום בו אלפי רקדנים התכוננו לחגוג את יום ההולדת של אחד מרקדני ושגרירי הלינדי הופ הגדולים בכל הזמנים. הפסטיבל הפך לחגיגת זיכרון עצומה בה העצב על מותו התערבב עם השמחה על המורשת האדירה והמדהימה שהשאיר.

השנה אנחנו חוגגים 100 שנים ליום הולדתו של פרנקי מאנינג במגוון חסר תקדים של אירועים מסביב לעולם. יש לשער שכל עוד יש סווינג, מורשתו של פרנקי מאנינג תמשיך להתקיים.

המילים שמסכמות את הספר לזכרו הם ציטוט ישיר שלו : "… I'm finally seeing what I've wanted to see my whole life – people from all over the world, with smile son their faces, getting together to dance".

אחרי שהשתחרר פרנקי מצבא ארה"ב אחרי מלה"ע 2 (הוא נלחם באיזור הפסיפי), סצינת הבידור בארה"ב הייתה שונה ממה שהכיר. עידן הסווינג עבר והביג בנדס הגדולים הוחלפו בהרבה מקומות בהרכבי ביפופ קטנים שניגנו מוסיקה שהייתה לא רקידה אפילו עבור רקדן מנוסה כמו מאנינג.

הרכבי הלינדי הופ בהם רקד פרנקי לפני המלחמה חדלו לתפקד באיזור 43' והאמרגן האגדי הרברט וויט ("וויטי") פרש מעסקי הריקודים לטובת ניהול של מספר ברים ומועדונים מוצלחים.

עם זאת, עדיין הייתה פרנסה עבור רקדני ג'אז ולינדי הופ טובים. בשנת 47' יצר פרנקי מאנינג יחד עם עוד 3 רקדנים לשעבר מה"סאבוי" את ה"קונגרוז". השם הגיע לא מחיית הכיס האוסטרלית, כי אם מחיבור של 2 מילים : "סווינגארו" לפני המלחמה היה שם נפוץ לרקדני לינדי הופ\סווינג. "קונגה" היה ריקוד דרום אמריקאי שהיה פופולארי באותה תקופה, בו פרנקי עסק קצת בעבר. ההרכב העלה מופעים של לינדי, ג'אז אותנטי, טאפ, ריקודים לטיניים (דוגמת הקונגה) ועוד.
מספר האנשים הקטן בצוות אפשר לפרנקי להעלות את המופע לדרגות חדשות של מקצועיות. עם רפרטואר גדול, תלבושות ואימונים קבועים, יכלו ה"קונגרוז" להעלות מופע מרכזי או מופע ליווי בן 10-60 דקות לפי הצורך. הם עבדו עם אמנים גדולים כגון אלה פיצג'ראלד, קאב קאלווי, ארסקין הוקינגס ועוד ורכשו לעצמם שם של אחד המופעים המקצועיים בבידור האמריקאי בשנים שבהם פעלו.

מכורח נסיבות חייהם של הרקדנים וירידת הפופולאריות של הסווינג, סיימו את הקנגרוז את הפעילות שלהם ב-1957. הקונצרט האחרון שלהם היה לצלילי המוסיקה של ליונל המפטון. פרנקי, שהיה צריך לפרנס משפחה, הלך לעבוד בשירות הדואר האמריקאי שם עבד במשך 30 שנה, עד לתחיית הסווינג בשנות ה-80.
להלן קטע של 4 הקונגארוז מהסרט "קילר דילר", שנת 1948.
www.youtube.com/watch?v=8XsMz_BffKc

הסווינג סנאקס החודש מוקדשים כולם לאגדת הסווינג, פרנקי מאנינג ז"ל, לכבוד יום הולדתו שחל ב-26.5 :

אפשר לומר שפרנקי מנינג ינק את הריקוד עם חלב אימו. לוסיל מאנינג (לימים לוסיל דורנט) הייתה חובבת גדולה של ריקוד והרבתה ללכת עם חברותיה למסיבות "שכר הדירה" בהארלם (מסיבות קטנות בדירות פרטיות שההכנסות הצנועות מהם נועדו למימון שכר הדירה). אלה היו שנות העשרה של המאה העשרים. במסיבות ניגנו מוסיקת רגטיים ובלוז חיה ומכרו אלכוהול זול. כולם רקדו.

בהיעדר כסף לבייביסיטר, לוסיל הייתה לוקחת איתה את פרנקי הקטן שישן בחדר הארונות בזמן המסיבה.

המוסיקה והריקודים מאוד משכו את פרנקי – ומגיל עשר בערך הוא החל גם להסתובב בין באי המסיבות של אימו, מנסה לחקות את הצעדים שראה.

בגיל לשתיים עשרה, לוסיל לקחה את פרנקי למסיבה הראשונה ה"אמיתית" שלו, לאחר שעזר לה עם הקישוטים לאירוע.

פרנקי מספר שהתרגש מאוד לקראת המסיבה. לבסוף, מתישהו במהלך הערב, לקחה אותו אימו לריקוד הראשון שלו על הרחבה. פרנקי היה מאושר עד השמיים וניסה לפי מיטב יכולתו לחקות את הריקודים שראה סביבו.

כשהמוסיקה נגמרה, לוסיל לקחה את פרנקי בידו והובילה אותו מחוץ לרחבה, מנידה את ראשה. "מה קרה?", שאל פרנקי. אימו השיבה "פרנקי, אתה אף פעם לא תהיה רקדן. אתה נוקשה מדי".