רובנו מכירים את תנועת ה"פקינג" (תנועת ראש קדימה ואחורה כחיקוי של נקירת ציפור), כבר משיעורי הריקוד הראשונים. כמו תנועות רבות אחרות של ג'אז אותנטי, מקור התנועה הוא אי שם בשנות ה-20, אז ה"פקינג" הצטרף ל"תנועות" או "ריקודים" רבים אחרים, כגון טראקינג, בלאק בוטום, שימי ועוד. באותה תקופה רווחו מופעי variety שכללו בד"כ מספר גדול של מופעי בידור, ריקוד, משחק ושירה. היו הרכבים רבים של בדרנים שכל האחד מהם היה צריך לבלוט על מנת למשוך קהל. אחד מהם – The Three Chocolateers – צוות ריקוד\קומדיה – היו אלה שלקחו את הקרדיט על המצאת התנועה החדשה – ה"פקינג", שהפכה לסימן ההיכר שלהם. בסרטון המצורף ניתן לראות את חברי קבוצת הבידור בקטע מתוך סרט מ-1937.

הטרנקי דו היא כוריאוגרפייה ידועה בעולם הלינדי הופ. מקורה בהארלם של שנות ה-20, אז היא הורכבה ע"י אחד הרקדנים המוכשרים של הסאבוי – פפסי בת'ל (אותו אחד שבשנות ה-80 עזר להקים את סצנת הסווינג בבריטניה).

או שמא?

פרנקי מאנינג זוכר את זה אחרת. לדבריו, טרנקי דו היה הכינוי של רקדנית מוכשרת שנהגה להופיע ב-Club DeLisa בשיקגו. כשה- Chorus girls היו מסיימות את מופע הריקוד הקולקטיבי, טרנקי הייתה זוכה להישאר על הבמה ולבצע מספר צעדי ג'אז מיוחדים. פרנקי נזכר שלקח את הצעדים של טרנקי – fall off the log, shuffle, bogeys, הרכיב מהם כוריאוגרפיה וקרא על שמה של הרקדנית. הכוריאוגרפיה שימשה את הלינדי הופרים של וויטי ואחר כך – את הקונגארוז של פרנקי כמופע הדרן.

וזה עוד לא הכל! כידוע, השיר שטרנקי דו נרקדת אליו בימים אלו הוא ה-Dipsy Doodle – בעקבות הקליפ המקורי מהסרט Spirit Moves (ראה מטה), פפסי באמצע, אל מינס ולאון ג'יימס מצדדיו). אך לא כך היה במקור! הכוריאוגרפיה בוצעה במקור בקליפ לשיר Tuxedo Junction – ו"דיפסי דודל", בעל המבנה הדומה, "הולבשה" על הקליפ בעריכה מאוחרת.

ריקוד השים שם, אותו כולנו מכירים ואוהבים, בוצע במקור בצורה שונה מזו בה מבצעים אותו כיום. הוא נולד אי שם בשנות העשרים כריקוד טאפ שהמציאו 2 רקדנים מוכשרים – לאונרד ריד וווילי בריאנט. באותו זמן הוא כלל 4 רכיבים בלבד – שים שאם, "פוש" עם קרוס-אובר, טאקי אני והאלפ-ברייק. הוא בוצע לעיתים במועדון ה"סאבוי" כריקוד שורות קבוצתי – אך לא קושר לשום מוסיקה מיוחדת. בנוסף, אם קבוצה מסוימת התחילה לרקוד את השים שם, זה כלל לא אמר שכל המועדון היה מצטרף – רוב האנשים היו ממשיכים לרקוד כרגיל.

לאורך הזמן, רקדנים מוכשרים המציאו גרסאות משלהם לריקוד הטאפ המפורסם – כך הופיע השים שם של דין קולינס, השים שם של אל ולאון, סליפ סלופ שים שם ועוד.

בשנות ה-80, כשהתחיל פרנקי מאנינג ללמד ב"ניו יורק סווינג סוסייטי", הוא הציג לרקדנים את הגרסא שלו של השים שם – שכוללה חזרה נוספת על הפזמון, עם "פריז" במקום הברייקים, יציאה לריקוד חופשי בסוף ועוד.

השים שם, שתמיד היווה ריקוד שורות, קיבל משמעות מיוחדת בעקבות אירועי פרנקי 95, אז קהילות מכל העולם ביצעו את הגרסא של פרנקי מאנינג לריקוד. כיום מהווה השים שם את אחד מסימני היכר הבולטים והמאחדים של קהילת הסווינג העולמית.

הפוסט האחרון בסדרה המוקדשת לפרנקי מאנינג. תהנו!

אחרי ההופעה האחרונה עם הקונגארוז ב-57', עבר פרנקי לעבודה קבועה בדואר. 30 שנה עברו והסווינג כריקוד וכמוסיקה ירדו מהאופנה והתחלפו ברוק אנד רול, אר אנד בי, ראפ ועוד.
מה רבה הייתה הפתעתו של פרנקי כשאי שם באמצע שנות ה-80 קיבל שיחת טלפון מבחרה צעירה בשם ארין :
"שלום, הגעתי לפרנקי מאנינג, הלינדי-הופר?"
"לא", ענה. "הגעת לפרנקי מאנינג עובד הדואר".

כך הכיר פרנקי את ארין סטיבנס וסטיבן מיטשל, שלימים הפכו למורים מצליחים בזכות עצמם. הם שכנעו אותו לעזור להם – וכך מצא את עצמו פרנקי בגיל 70 בערך, אחרי עשרות שנים של ניסיון בריקוד, מלמד את השיעור הפרונטאלי הראשון שלו ! הוא מספר שהעבודה עם סטיבן וארין, האהבה והכישרון שלהם לריקוד "הדליקה" אצלו משהו, גרמה לו לרצות לחזור לרקוד.

הצעות נוספות לא איחרו לבוא. הסווינג היה במגמת עלייה עולמית – להקות החלו צצות בארה"ב, אנגליה ושוודיה.
אירועים רבים החלו לקרום עור וגידים: תחילת פסטיבל הראנג בשוודיה, מסיבות ואירועים קבועים בניו יורק, הפקת ברודווי – "בלאק אנד בלו" (עליה זכה פרנקי, יחד עם 3 אחרים, בפרס טוני על הכוריאוגרפיה המוצלחת ביותר), סרט על חייו של מלקולם אקס ועוד. שינויים רבים עברו על עולם הסווינג ופרנקי מאנינג היה חלק חשוב מרבים מהם. האישיות החיובית שלו, האנרגיה והאופטימות המדהימה, הסיפורים הלא-נגמרים – כל אלו היוו השראה עבור אינספור רקדני סווינג צעירים ברחבי העולם.

הרבה פעמים חלקו לפרנקי כבוד ע"י ארגון של ימי ההולדת מיוחדים – על ספינות, באולמות אירועים ובחגיגות גדולות. בכל יום הולדת הייתה לו מסורת – לרקוד בפעם אחת עם מספר מובלות השווה לכמות השנים אותה חגג.

פרנקי דאג להפיץ את הלינדי הופ היכן שהלך, השריש את השם המקורי לריקוד – "לינדי הופ" ולא "ג'יטרבאג", הניח את שלט הזיכרון במקום בו עמד מועדון הסאבוי אבל בעיקר – הפיץ את האהבה והאנרגיה החיובית שלו עם אינספור אנשים בעולם.

פרנקי מאנינג, שהביא לעולם הסווינג את האריאל הראשון, את תנוחת הריקוד המקבילה לרצפה, את כוריאוגרפיית הצוות הראשונה ועוד, נפטר ב-2009, מעט לפני יום הולדתו ה-95, בדיוק לפני פסטיבל עצום בו אלפי רקדנים התכוננו לחגוג את יום ההולדת של אחד מרקדני ושגרירי הלינדי הופ הגדולים בכל הזמנים. הפסטיבל הפך לחגיגת זיכרון עצומה בה העצב על מותו התערבב עם השמחה על המורשת האדירה והמדהימה שהשאיר.

השנה אנחנו חוגגים 100 שנים ליום הולדתו של פרנקי מאנינג במגוון חסר תקדים של אירועים מסביב לעולם. יש לשער שכל עוד יש סווינג, מורשתו של פרנקי מאנינג תמשיך להתקיים.

המילים שמסכמות את הספר לזכרו הם ציטוט ישיר שלו : "… I'm finally seeing what I've wanted to see my whole life – people from all over the world, with smile son their faces, getting together to dance".