לינדי הופ החל לתפוס תאוצה בשנות ה-30, עם העלייה בפופולאריות של מוסיקת הסווינג. שתיים מהלהקות המובילות היו הקבוצה של ווייטי במועדון ה"סאבוי" והקבוצה של שורטי ג'ורג' ב"פרדייס".
כששמע שורטי על הלהקה הצעירה של הטוענים לכתר מהסאבוי, הציע הרקדן המפורסם תחרות כדי להוכיח אחת ולתמיד ש"הקונג פו שלו חזק יותר".
פרנקי מאנינג, הכוריאוגרף הצעיר של ווייטי'ס, היה צריך להמציא משהו מיוחד באמת על מנת לתת ללהקה שלו סיכוי מול שורטי ג'ורג'…
נתן לפרנקי לספר את הסיפור :
מי היה הראשון שהקליט מוסיקת ג'ז? בני גודמן? לואיס ארמסטרונג?
לא ולא. בתקופה בה הגזענות שלטה בארה"ב הדלתות של רוב אופני ההקלטה היו סגורים עבור מוסיקאים שחורים, מוכשרים ככל שיהיו.
הראשונים שהקליטו מוסיקת ג'אז,אי שם בשנת 1917 הייתה להקה קטנה מניו אורלינס – ה- Original Dixieland Jass Band
זו הייתה מנגינת הג'ז הראשונה שהקליטו – על גבי תקליט קטן בן 2 צדדים. הוא הפך ללהיט והוביל את הלהקה להצלחה מדהימה.
העובדה שכל נגני הלהקה היו מניו אורלינס – עריסת מוסיקת הג'אז וכן העובדה שכולם ניגנו בעבר בלהקות מעורבות, יחד אפרו-אמריקאים (שהיו כמובן נגני הג'אז והבלוז הראשונים) לא הפריע ללהקה להעניק לעצמם את התואר "יוצרי מוסיקת הג'אז".
הלהקה הייתה פורייה עד להתפרקות שלה בסוף שנות העשרים, והמלחין, ראסל רובינסון, כתב לא מעט מלהיטי ג'אז מוקדמים. אולי המנגינה המפורסמת ביותר שלהם, "טייגר ראג" הפכה לימים לסטנדרט ג'אז קלאסי (אם כי יש הטוענים כי נכתבה בידי אחר).
ODJB לא היו הלהקה הראשונה או הכי טובה שניגנה ג'אז, אבל ההקלטה ההיא וכל אלה שבאו אחריה וריבוי להקות הג'אז החדשות שקמו בעקבות הצלחתם, היו מהגורמים העיקריים שתרמו להפצת סגנון המוסיקה החדש ברחבי ארה"ב ובעולם.
על כך מגיע לחברי הלהקה מניו אורלינס מקום של כבוד בספרי ההיסטוריה.
כפי שפורסם לא פעם בפינה זו, תחילת שנות ש-30 הייתה קשה עבור ארה"ב. המשבר הגדול של סוף שנות ה-20 הותיר רבים ללא עבודה, חסכונות ותקווה.
אפילו הסווינג עבר תקופה של שפל – מוסיקאים שלא הצליחו למצוא עבודה בחו"ל, ברדיו או באחד מהמועדונים הספורים שנותרו פתוחים, מצאו את עצמם מחוסרי תעסוקה.
אבל גם בתקופה הלא קלה ההיא, היו אנשים שהיה חשוב להם לשמור על רוח חיובית ולהיראות טוב, למרות הקשיים.
הסרטון הקצר הזה (10 דקות), מבית היוצר של "המכון הטכנולוגי לאופנה" שבניו-יורק, מסביר כיצד נראתה האופנה של ארה"ב אחרי המשבר הכלכלי הגדול.
שנת
1920 היא השנה שבה, רשמית, התחילו שידורי הרדיו ההמוניים. המכשיר תפס מקום דומיננטי יותר ויותר בתרבות הבידור האמריקאית של התקופה (לצד תקליטי הויניל וה"ג'וק-בוקס").
במהלך תקופת השפל (שנות ה-30) אנשים התקשו לממן בילויים – ומכשיר הרדיו הביתי החל להפוך ממוצר מותרות לפתרון בידור ביתי זול יחסית ולכן מוביל. השידורים כללו תכניות פוליטיות, שידורי ספורט וכמובן, הרבה מוסיקת ליווי פופולארית – ג'אז וסווינג – שנוגנה על "חי" באולפן ולאחר מכן מתקליטי ויניל.
שנות ה-30 היו קשות למוסיקאים. מי שלא מצא עבודה ברדיו, בד"כ לא מצא עבודה בארה"ב בכלל (האלטרנטיבה הייתה חו"ל ואמנים כמו לואיס ארמסטרונג ואחרים נסעו ובכך הביאו את הג'אז לאירופה).
עם זאת, הרדיו תרם רבות להפצת תרבות הסווינג, סיפק הזדמנויות העסקה והתפתחות למוסיקאים רבים בתקופת השפל והכין את הקרקע לתחיית עידן הסווינג באמצע שנות השלושים.
היו אלה שידורי הרדיו של תכנית "בואו נרקוד" של רשת אן-בי-סי שסללו את הקרקע להופעה המכוננת של בני גודמן ולהקתו בפאלומר ביץ' – שם התחיל באופן "רשמי" עידן הסווינג.
עידן הג'ז (1917-1930). בתחילת המאה ה-20 בארה"ב היו למעשה 2 תקופות נפרדות כמעט של מוזיקת ג'ז גדולה מהחיים – עידן הג'ז ותקופת הסווינג. עידן הג'אז, בשמו הקלאסי , הוא הראשונה מביניהם. אחרי מלחמת העולם הראשונה, ארצות הברית ידעה תקופה קצרה של שגשוג ללא מלחמה
– the roaring 20s.
מוסיקת הרגטיים, שהייתה פופולארית בתחילת המאה, נעלמה. הציבור של התקופה היה מוכן סופסוף "לעכל" את המוסיקה ה"שחורה" החדשה – הג'אז. האנרגטיות, האלתורים החדשים הקסימו רבים והפכו את המוסיקה של אנשים כמו לואיס ארמסטרונג, פלצ'ר אנדרסון ואחרים לפסקול של התקופה המרגשת הזו בהיסטוריה האמריקאית. עידן הג'ז נמשך מסוף שנות ה-10 ועד תקופת המשבר והשפל הגדול של סוף שנות ה-20