אוהבים את הטלפון החכם שלכם? מי זוכר היום את התקופה שבה היה לנו מכשיר נפרד להשמעת המוסיקה- MP3 דיסקמן, מינידיסק וווקמן? עוד לפני כן, ממש לא מזמן, האופציות לשמוע מוסיקה הוגבלו לשמיעת תקליטים , רדיו או מוסיקה חיה.

בשנות ה-30 בארצות הברית, אחרי תקופת השפל הגדול לא לכולם היה כסף להזמין להקה או לרכוש רדיו\פונוגרף חדשני.
מאמציהם של שני מהגרים סקנדינביים לארה"ב – סיבורג השבדי ווורליצר הגרמני – הביאו את הפתרון : נגן התקליטים האוטומטי, הסבא רבא-רבא של האייפודים – הג'וק-בוקס.
המכשירים הציעו לראשונה את האפשרות לנגן את המנגינות האהובות עליך מבלי עיכובים. הם עוצבו בהשראת מכונות הימורים מילאו כל חלל שהיו בו באור ומוסיקה. הם ניגנו את המוסיקה החמה ביותר – מגנינות הסווינג של דיוק ארלינגטון, בני גודמן, לואיס ארמסטרונג ואחרים. מי לא ישלם פרוטה או שתיים כדי לשמוע את השירים האהובים עליו, או להרשים את בחיר ליבה?
הג'וק בוקסס צברו פופולריות בשנות ה-30 ורווחו במסעדות ,בתי קפה ומועדוני ריקודים (שנקראו גם "ג'וק ג'וינס ", מה שהוביל להמצאת הכינוי "ג'וק בוקס"). ההמכונות היו בחזית תעשיית המוסיקה – לראיה, כמעט שלושה רבעים מכל התקליטים שהופקו בארה"ב בשנות ה-40, הופקו במיוחד עבורן.
לג'וק בוקס היה גם תפקיד חשוב בהנגשת המוסיקה השחורה לקהל הלבן. תחנות הרדיו ואולמות המופעים היו מופרדים, אולם למוסיקה בקופסאות לא היה צבע -ולבנים רבים (וביניהם אנשים כמו אלביס פרסלי וג'רי לי לואיס) שמעו וספגו לראשונה "מוסיקה שחורה" דווקא כששמעו אותה בוקעת מתוך ג'וק בוקסס.
המכונות שרדו תקופה ארוכה (עד לשנות ה-70!) והפכו למרכיב חשוב בפולקלור האמריקאי ולציון דרך חשוב בהתפתחות המוסיקה הפופולארית.

אחת מהתופעות החשובות של שנות ה-20 הסוערות בארה"ב הייתה התנועה לשחרור האישה. נציגות בולטות שלה היו ה"פלאפרס" – נשים צעירות ומשוחררות שמרדו במוסכמות. הן רקדו צ'רלסטון בחצאית קצרצרות, נהגו ברכבים, שתו, קיימו יחסי מין חופשיים– כל אותן הדברים שגרמו לאוכלוסיה השמרנית לחוסר נוחות.
לבישת המחוכים החונקים, שנתפסו כסמל לדיכוי האישה, היה אחד הדברים שראשונים שנזנחו על ידי הפלאפרס. במקומם אימצו הנשים הצעירות צורת עמידה אופיינית – the flapper slouch שנועדה להפגין עצלות ו"מגניבות".
אך עליה וקוץ בה – התנוחה החדשה, חסרת התמיכה, הייתה מזיקה מאוד לגב, עובדה אליה שמו לב רופאים אז והיום.

מאז התחלפה האופנה פעמים רבות. אך כנראה שהעמידה, שהומצאה להביע עצלות, שחרור ומגניבות, הייתה מדויקת להפליא. עד היום ניתן לראות את הפוזה האופיינית לשנות ה-20 – בה עומדות כוכבות קולנוע ומוסיקה על שטיחים אדומים בכל רחבי העולם.
למעשה, פופולאריות התנוחה והמעבר שלה בין תרבות לתרבות היוו, ככה"נ את אחת הסיבות לבעיות הגב הרבות מהם אנו סובלים היום!

דוגמא מודרנית ליציבת הפלאפרים

לא הרבה יודעים זאת, אבל גם מקצוע הדי ג'יי נולד והפך להיות רלוונטי בתקופת הסווינג ובזכותו:
מרגע שהופיעו תקליטי הויניל על המדפים, היו אנשים שהחלו לאסוף אותם. באותה תקופה נקראו תקליטי הג'ז ה"חם" (שהפך לימים לסווינג) "race records". לקהל הלבן לא היה עניין בהם – והם יוצרו ע"י אומנים שחורים עבור חנויות מוזיקה בשכונות "שחורות" בלבד.
בשנות ה-30, תקופת השפל של ארה"ב, לתחנות רדיו רבות לא היה הכסף לשכור להקות חיות לליווי השידורים, כפי שהיה מקובל עד אז. עם זאת, הסווינג הפך פופולארי מאוד. בדיוק אז באה לידי ביטוי המיומנות של ה-disk jockeys לאתר בשכונות השחורים את התקליטים הנחשקים של המוסיקה הפופולארית.
פעילותם של הדי ג'יים הראשונים והצלחתם בשנות העשרים וה-30 תרמה רבות להפצת הסווינג והג'ז – וכמובן סללה את הדרך להתפתחות של מקצוע חדש וערוצי המוסיקה של ימינו.

נלקח מתוך : tagoo.ru

"The swingiest single since Brian Setzer jumped, jived and wailed/ The Pittsburgh Post-Gazette.

ב-2006 הוציאה כריסטינה אגילרה קליפ מיוחד ללהיט "Candyman". השיר, שנכתב בהשפעה של המוסיקה של שלישיית ה-close harmony המפורסמת "Andrews Sisters" משלב ליריקה סקסית מודרנית, הרגשה סווינגית\בוגי ווגי וביצוע עם נגיעות בלוז.

הקליפ עצמו הוא הומאג' אחד גדול לשנות ה-40 – על צבעי הטכניקולור ה"אוטנטיים", שימוש בסצנות באווירת סרטונים מהתקופה (לדוגמא One girl and two boys, Boogie Woogie Bugle boy) ואף רפרנס ברור לצבעי השיער של Andrews Sisters – צבעים שהפכו ככל הנראה לסטנדרד אצל להקות close harmony  (לגרסה מודרנית מוצלחת יותר, ראו The Puppiny Sisters).

לביצוע קטעי סווינג\jitterbug הוזמנו רקדנים מקצועיים : אלה הם זוכי Us Open Swing Dance Championship ומשתתפי So You Think you Can Dance  – האחים Bengi  ו-Lacey  משושלת רקדני הווסט קוסט Schweimmer.

 לא מדובר בסווינג אמיתי, כמובן – אבל הניסיון האמיץ של גב' אגילרה להחיות את מוסיקת שנות ה-30 וה-40 בפריים טיים הוא מבורך ובואו נודה – רקיד בהחלט.

Swing Snack no. 8: פרסומת החאקי של GAP
שנות ה-90 ראו תחייה של ריקודי הסווינג. להקות ריקוד, תחרויות בינלאומיות וסרטים כמו Swingers, וSwing Kids היו ביטוי לעניין המחודש בריקוד הוינטאג'י. עם זאת, רבים יגידו כי היה סרטון אחד שהיה אחראי מרכזי לחזרתו של ריקוד הסווינג לתודעה הציבורית :
ב-1998 עשתה חברת הלבוש המיינסטרימית GAP קליפ פרסום לקו בגדי החאקי החדש שלהם.
בין אם היוותה תסמין של התהליך תחיית הסווינג, או אחת הגורמים לה, הפרסומת של The Gap Khakis תיזכר כצעד חשוב בתחיית הסווינג כריקוד ותופעה תרבותית.